לחם ושיכר

היום הייתי ב"עולמות" שהיה מאחורי הסינמטק בתל אביב (אם אתם לא מכירים, זה מין כנס כזה של אנשים שאוהבים מדע בדיוני ופנטזיה. זה נמצא בגוגל ושטויות). ראיתי מרחוק כמה אנשים שאני מכירה, אבל לא עשיתי מאמצים גדולים מדי כדי להיפגש איתם. עם חלק דיברתי, עם חלק לא. מישהי אחת שהפתיעה אותי (אפילו לא ראיתי אותה מתקרבת - הסטטי את מבטי הצדה לרגע, והיא הייתה שם, ובדיוק הסתכלה בכיוון שלי בדרך לאנשהו) הייתה חברה שחשבתי שהיא יחסית קרובה של אלה. החלפנו כמה מילים, היא שאלה אותי איך באוניברסיטה, אני שאלתי אותה איך בבית הספר, והיא אפילו חיבקה אותי. במהלך כל הכנס, עד לאותה הנקודה, הייתי מאוד פרנואיד, ותמיד חיפשתי - אולי גם היא שם, איפשהו בהמון. אלה, כמובן. ברגע שפגשתי את אותה חברה שלה, התחושה הנוראה הזו נגוזה לגמרי.

 

באקורד קצת שונה, לאחרונה אני מגלה שהמון אנשים שהייתי בטוחה שהם מאוד קרובים אליה (כי ככה היא הרגישה כלפיהם) לא מרגישים בדיוק אותו הדבר. מישהי שלומדת איתי לדוגמא, שאלה קראה לה ה"lesbian BFF" שלה, לא רואה בה הרבה מעבר לחברה רגילה. משום מה אני אפילו לא מרגישה אשמה שזה גורם לי להרגיש טוב. לא סתם "משום מה"; יש סיבה מאוד מוצקה ומאוד לגיטימית שנותנת לי את הלגיטימציה הזו, אבל אני פשוט לא רוצה לספר לכם.

 

אם התחלנו לצאת באפריל ונפרדנו בנובמבר, זה נותן לי שבעה חודשים להתגבר עליה, לא? לפי החישוב שלי, יש לי עד תקופת הבחינות הבאה.

בסלידה כללית מכל הקונספט הזה של עיניים,

ג'ינג'ר אייל.