|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
בחורות יפות ולהרגיש יצירתית
זה יוצא שהיום
בא לי בעיקר
שמישהי
שאני לא מכיר
או אולי קצת
מישהי שעוד לא חיבקה אותי אף פעם
תבוא ותגיד לי
שהכל בסדר
ותחבק אותי
ברצף, למשך יומיים
וכשאהיה רעבה
נתחבק יותר חזק
ובסוף ניפול
כי לעמוד
במשך יומיים
זה לא קל כל כך
ובטח בסוף נירדם
ואז בא לי שזו תהייה היא
אותו הדבר
רק באולם
איפשהו בעיר שלי
עם פופקורן
ומשהו לשתות
ואנשים ממתכת
ובסופו של דבר, זה יהיה טוב
וזה לא שנדבר על זה לפני כן
אבל בסוף, בגלל האלכוהול, כנראה
נתנשק
ובסופו של דבר, זה יהיה בסדר
ואולי נחזור אלי
וזה לא שאני ארצה לעשות שום דבר
וסתם נשכב על המיטה שלי
עוד לא החלטתי איזו
ונצחק
ונתנשק
ואולי גם נצחק
ואז נתחבק
במשך יומיים
אולי שלושה
גג
שבוע
ואז יגיע הבוקר
ונתעורר
ונשתה קפה
ואני אשאר
אולי עד מחר
אולי מחרתיים
אולי אפילו עד הערב
ואז אני אלך לבית שבעיר שלי
ואז נדבר
ואז אני אישן
ואז אני אקום
ואז אני אסע הביתה
ואז הכל ימשיך
ובסופו של דבר, זה יהיה ככה.
אם מישהו יעז לקרוא לקיא הזה "שיר", או משהו שמזכיר את זה, אני אגיב לו תגובה זועפת.
עריכה:
אני אקרא לה לילי.
ג'ינג'ר אייל.
עריכה 2:
אוף, תאהבו אותי.
| |
בחורות יפות ואין לי מושג
היום במקלחת, ממש לפני כמה דקות, עברתי מין התקף מוזר כזה. העברתי יד ברעמת השיער שמזכירה לי שאני צריכה, לפחות בתיאוריה, ללכת להסתפר כבר, ופתאום הרגשתי ממש מוזר. אני לא יודעת להסביר את זה, ממש. זה לא היה התקף זעם, כי זה היה חלש מדי. חיפשתי מה לעשות עם הידיים, והאינסטינקט הראשוני שלי היה למשוך בשיער שלי עד שזה יתחיל לכאוב. ניסיתי לכוון את זה למשה וספציפי, כדי לראות איך אני מרגישה עם זה בהקשר מסוים, אבל זה לא שינה שום דבר. בסוף אפילו לא הכאבתי לעצמי, אבל לרגע אחד נעצרתי ופשוט בהיתי לעצמי בכפות הידיים, וכמעט קרסתי. בא לי לתלות את האשמה בנפילת המתח שהכנסתי את עצמי לתוכה אחרי המבחן בכימיה אורגנית אתמול (אל תשאלו איך היה, באמת שאין לי מושג), אבל זה מרגיש לי כאילו אני מנסה לשקר לעצמי בכוח עוד לפני שאני יודעת שאני לא מאמינה לעצמי.
זה היה קצת אחרי שחשבתי על איזה כדורגלן (סלח לי על הבוטות, אם יצא לך לקרוא את זה) ששלח לי מייל דרך הבלוג לא מזמן. לא אחד מהאידיוטים הארקאיים שמסרבים לקרוא יותר משורה וחצי של פוסט לפני שהם מתחילים איתי, אני חושבת. גם אם כן, הוא בטוח לא אידיוט, והוא המשיך לדבר איתי גם אחרי שהוא העמיק לתוך הבלוג. הוא גרם לי להרגיש ממש טוב עם עצמי בזמנו, וזה זרק אותי אחורה בצורה ממש מוזרה.
בכל רגע שעובר, אני יותר ויותר בטוחה שהתחושה הזו מהמקלחת היא תחושה של "פאק, מטומטמת, תעשי כבר משהו עם עצמך!" אבל אולי אני צריכה לישון על זה. מישהו רוצה להזכיר לי לעשות עוד סיבוב מעבדות מתישהו ביום ראשון?
כן, מתוקה, תדחיקי. את יודעת כמה זה עוזר.
לא בטוחה אם היא כבר סיפרה לכם שהיא קצת מאוהבת במישהי מהמעונות,
ג'ינג'ר אייל.
עריכה: החלטתי לערוך את התיאור של הבלוג, זה שמופיע מתחת לנמשים, כי אני חושבת שהתיאור הזה משקף הרבה יותר טוב את הרצונות שלי מהבלוג הזה לאחרונה.
| |
בחורות יפות והקלות הבלתי נסבלת
חשבתי לחזור מההקפה המסורתית שלי של המעונות ולכתוב פה פוסט עם איזשהו רעיון מגניב. הרעיון המקורי שלי לפוסט הזה היה לבקש מכם (כן, אתם שם, שקוראים את הפוסט הזה) תמונות שלכם, כדי שאוכל להשתמש בהן כדי לכתוב. קו המחשבה שגרם לי להגיע לרעיון הזה הוא "אם כשמישהו מצייר עוזר לו להסתכל על מודל מסוים ולצייר לפיו, למה שזה לא יעזור לי לכתוב?" אני יודעת שזה קו מחשבה אווילי ומטומטם, אבל תוכלו לומר לי את זה אחרי הפוסט העצבני שלי, שאתחיל עכשיו.
אני מאוד לא אוהבת לכתוב פוסטים כתגובה לפוסטים במומלצים, אבל כבר עשיתי את זה בעבר, ואעשה זאת עוד פעמים רבות בעתיד, אני מנחשת. הפוסט שאתייחס אליו בפוסט הזה שלי הוא הפוסט " מה מטריד אותכם?!" של מלך ה'יצאת חומוס'. אני אתחיל מהבהרה - הרוב הגדול של הפוסט הוא שטויות נרגנות מהסוג שכמעט כל אחד פולט מפיו פעם בכמה זמן. אני מדבר על הפסקה השנייה והשלישית של הפוסט, שלמרות שהן הגדולות ביותר, הן הכי פחות רלוונטיות.
אני אתחיל מסקירה קצרה של עיקרי הפוסט (הכללתי קצת קודם, ההתחלה של הפסקה השנייה שווה משהו גם היא), כפי שאני ראיתי אותם, ואדבר על עצמי לאחר מכן.
הפוסט מתחיל בקריאה לשלושה קאסט טייפים (אני משתמשת במונח הזה נכון?) של ישראבלוגרים: הנערה שחותכת את עצמה בסכין גילוח, הבחורה שמקיאה אחרי כל ארוחה (הציטוט "תסיימי ותבואי לכאן. ותביאי איתך משהו למנצ'ס, את נראית כמו פליט סודני" הוא בגדר יצירת אמנות, בעיני), והבחור שמאיים לבלוע כדורים. שלושת הטיפוסים שהוא פונה אליהם הם בני עשרה בעלי תנאי מחייה סבירים ומעלה. חבר'ה שלא עברו התעללויות, או חוו אלימות קשה מכל סוג, או אפילו הזנחה מכל סוג. שלושתם (ועוד רבים אחרים) אובדניים, ואין להם סיבה טובה לזה. בסיום הפוסט, הכותב מבהיר את עמדתו בנוגע לאותם בני עשרה: "אז מי שבדיכאון קליני עמוק - לכו לקבל טיפול. מי שלא - חלאס כבר."
פה אני נכנסת לתמונה. אם זו פעם ראשונה שלכם כאן, וגם אם לא, אני אסכם לכם בקצרה מה שחשוב לדעת עלי. קוראים לי ג'ינג'ר. אני בת 19, במקור מתל אביב, אבל עכשיו אני לומדת רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, אז אני גרה במעונות שליד הקמפוס. בשנה וחצי האחרונה הספקתי להתחיל לעבוד בעבודה הראשונה שלי (ובעוד שלושה אחרים), לחתוך לעצמי את הידיים והרגליים, להרוויח כמויות אדירות של כסף, לבזבז את כולו, להתאהב עד למעל הראש בבחורה הכי מדהימה שפגשתי אי פעם, לעשות טעויות פטאליות, ולסיים בידי קשר של יותר מחצי שנה. הספקתי גם להתקבל ללימודי רפואה, לעקור את עצמי משגרה אידאלית, ובין היתר גם להשלים סופית עם זה שאני טרנסית - בחורה שנולדה בגוף של גבר.
מתישהו בינואר, נדמה לי, אבל אני לא ממש סגורה על זה, יצאתי מהארון בפני אימא שלי. זו הייתה הפעם הראשונה בה הודיתי בפני מישהו (כולל בפני עצמי) שיש לי בעיה. סיפרתי לה גם על זה שחתכתי פעם, ושיקרתי לה כשאמרתי לה שאני לא מתכוונת לחזור לזה אי פעם. בתקופה האחרונה, לפני ואחרי היציאה המינימליסטית שלי מהארון, קשה לי עם עצמי. לא עם משהו ספציפי - עם עצמי, באופן כללי. קשה לי עם מה שאני, פיזית, ועם זה שאין לי מוטיבציה, או דרך, לפתור את זה כרגע.
אין לי דיכאון קליני, אבל אני ארשה לעצמי להכניס את עצמי לקטגוריה הזו בפוסט שאני מגיבה לו, כי יש לי בעיה מאוד קשה עם עצמי, ואני צריכה טיפול. אני יודעת את זה, ואפילו דיברתי עם אימא שלי על זה, והיא הסכימה לשלם לי על טיפול, אבל אני לא מסוגלת לעשות את הבירורים שאני צריכה, או לבקש מאימא שלי לסדר את העניין הכספי. קראו לי מטומטמת, חסרת מוטיבציה או אפאתית כלפי עצמי, ובאף אחת מהקריאות האלה לא תפספסו ביותר מדי, אבל לא בגלל זה אני לא מסוגלת לטפל בעצמי. לעשות את הצעד הראשון אף פעם לא היה הצד החזק שלי, וכשמדובר בצעד הראשון של לדאוג לבעיה שלי, זה אפילו יותר קשה. האנלוגיה הראשונה שחשבתי עליה הייתה לתלישה של פלסטר, אבל אני חושבת שיותר נכון להשוות את זה לחיטוי של פצע, פתוח ומדמם. אני נתקלת בקיר כשאני מנסה לכתוב על זה, כי ממש קשה לי לא לצרוח וללכת, ואני רוצה להתנסח כמו בן אדם, אבל כל דבר שאני מנסה לכתוב מתנקז בסוף ל"באטמן, אתה אידיוט. אין לאנשים עם כמות מזערית של שכל כמו שלך הזכות לקבוע שמישהו צריך לקחת את עצמו בידיים, או שזה לא בסדר שהוא לא עושה את זה."
טוב, זה יצא בסוף.
ג'ינג'ר אייל.
| |
בחורות יפות ולסביות
היום, קצת אחרי עשר, נועה באה לאסוף אותי מהבית של אימא. נועה היא החברה הלסבית שלי, אם מישהו תהה. היינו אמורות לפגוש את מאיה ואת חבר שלה, אבל זה לא יצא בסוף. במקום זה, אני ונועה ישבנו בלנדוור ברוטשילד ודיברנו קצת. לא על משהו מיוחד. בהתחלה ממש התלהבתי מזה שהיא עברה לעשן מגולגלות, ואחרי זה הלכנו לאכול גלידה ליד הבית קפה ואז פשוט הלכנו מלא באזור.
אחרי כמה זמן של הליכה התיישבנו על איזה ספסל ודיברנו, אני אפילו לא ממש זוכרת על מה, כשפתאום שני אנשים, גבר ואשה, נעצרו לידנו, ושאלו אותנו (אחרי ששאלו אם זה בסדר קודם, כמובן) מה היינו מבקשים אם היינו יכולים לבקש משאלה אחת שבטוח תתגשם. חשבתי על התשובה שלי מיד, כמובן, אבל בהתחלה חשבתי לומר משהו אחר. אחרי שגרמתי לעצמי להבין שאם לא עכשיו, זה לא יקרה אף פעם, עניתי להם, מולה, אחרי שאמרתי לה שאנחנו נדבר על זה מאוחר יותר, שהייתי רוצה לעבור שינוי מין.
נריץ כמה דקות קדימה, ושתינו נזכרנו בהסכם הישן שלנו, לפיו אנחנו נתחתן בגיל ארבעים אם שתינו נהייה רווקות. בהברקה של רגע, אמרתי משהו על זה שעכשיו חוץ מלגור ביחד, נוכל גם לעשות מלא-מלא סקס. אני בטח לא זוכרת את זה נכון בכלל, אבל זו הייתה רוח הדברים, או משהו כזה.
ממש שמחה שהיא אימפולסיבית,
ג'ינג'ר אייל.
אה, רגע: היא קיבלה את זה ממש יפה. מעבר ללצחוק על האפשרות העתידית להמון סקס, הייתה לנו שיחה רצינית על זה, שרציתי שתהייה כבר המון זמן. אני קצת מאושרת.
| |
בחורות יפות ולישון באלכסון
גרוטסקי, לעיתים.
הכותרת לא באמת קשורה לשום דבר; סתם, שיר של רונה (אני אקרא לה רונה מעכשיו, בקטע פתוח והיפסטרי כזה) שאני אוהבת. המיטה שלי לא גדולה מספיק בשביל שמישהו יצליח לישון עליה באלכסון, בטח לא אני, כשהכתפיים שלי תופסות, ברוחבן, כמעט את כל רוחב המיטה. זה מוזר, ככל שהגוף שלי נראה גברי יותר (אני בשלב שהזנחה גורמת לגוף שלי להיראות טוב יותר, כי התוצאה שלה היא רק ירידה דרסטית במשקל) פחות קשה לי איתו. זה מוזר, כי ככל שהבעיה שלי עם שאר הגוף הולכת ומתנדפת, כך הבעיה שלי עם האיברים הספציפיים שמזכירים לי שאני לא באמת אישה הולכת וגדלה.
היום עשיתי אמבטיה של כמעט שעה, וממש נהניתי, אבל לא יכולתי להסתכל על עצמי אפילו לרגע. לקראת הסוף, הסתכלתי לעבר המפשעה שלי ונתקפתי תחושת חלחלה עמוקה. די נהניתי מהתחושה הזו, כי היא הזכירה לי שזה לא סתם תסמין שאני יוצרת לעצמי בכוח, אבל בסופו של דבר, זה יצר מין מעגל שרק גרם לי להרגיש יותר רע עם עצמי. לרגע אחד השתעשעתי במחשבה של לגנוב חומרי הרדמה מבית החולים, לקחת סכין מטבח, ולהיפטר ממנו בעצמי, אבל אז נזכרתי שצריך אותו שם בשביל להשתמש בו בניתוח.
היום ישבתי עם שתי בנות מהמעונות, ואיכשהו יצא שאחת מהן סיפרה לנו על מישהו שהיא מכירה שהיה פעם מישהי. היא אמרה משהו שהסתכם ב"אני מכירה מישהי שהפכה לגבר", וזה ממש צרם לי, אבל הרגשתי שאם אני אתקן אותה, זה ייגרום לי להיראות מוזרה. בעיקר כי פעם פלטתי בפני הבחורה השנייה שישבה איתנו שאני עונה גם כשפונים אלי בלשון זכר וגם כשפונים אלי בלשון נקבה.
אני סוטה מהעיקר, אבל. רציתי לכתוב פוסט על זה שאני לא עומדת להיות במעונות ליותר משבוע, והמחשבה על זה עושה לי ממש רע. כשאני חושבת על זה חזק, אני שמה לב שבא לי הביתה, אפילו שאני בחזרה בבית שלי בתל אביב, האהובה האפורה שלי. אם הייתי יכולה להגיע מהמעונות לעיר שלי בפחות משעה וחצי, לא הייתי חוזרת לישון פה אף פעם.
רוצה הביתה, אפילו שאין לה מושג איפה זה,
ג'ינג'ר אייל.
עריכה: אתם מדהימים. אתם והמיילים שלכם.
| |
בחורות יפות וכביסה
השם בעיקר בהשראת השיר הזה, בלי קשר לפוסט עצמו, אני חושבת. הבעיה שלי עם השיר הזה היא שהוא לא מגיע לנקודת שיא, או לנקודת שבירה. הוא מתחזק מאוד לאט, ולא מגיע גבוה מדי, וגם יורד במתינות. זה משהו שאני יכולה להתמודד איתו, ואפילו לחבב, בעיבודים אקוסטיים, אבל בשיר הזה אני מרגישה כאילו מתגרים בי בכוונה. זה ממש עושה לי את זה לפעמים, אבל כשאני לא במצב רוח מאוד מתאים, זה בעיקר מעצבן.
בשורה התחתונה, לא טוב לי. כבר מלא זמן שאני מנסה לנסח פוסט שמדבר על זה, ולא הולך לי בכלל, אז אני פשוט אכתוב את זה ככה. זה לא שעד עכשיו הסתרתי את זה או משהו - זה פשוט שעד עכשיו היו לי סיבות, או לפחות תירוצים. עכשיו אני נזכרת, בפעם המי-יודע-כמה שהמצב האינרטי (אולי אינהרנטי, אפילו) שלי הוא לא משהו שאפשר לקרוא לו "טוב". כשאין שום דבר מיוחד, שגורם לי להרגיש משהו, באופן כללי, אף פעם לא טוב לי.
אני שונאת לכתוב את זה פה, כי אני לא אוהבת להשתמש בבלוג בשביל לספק את יצרי זונת הצומי הגלומים בי, אבל לאחרונה נמאס לי לשכנע את עצמי שאכפת לי שאנשים יראו חתכים על הרגליים שלי. זה לא שלא יהיה לי אכפת - ההפך הוא הנכון - זה פשוט שזה הטיעון האמיתי היחיד שיש לי נגד לחתוך את עצמי, והוא לא טיעון ששווה משהו. זה אפילו לא יהיה בקטע הרסני - לא יותר מכל דבר אחר שאני עושה - זה פשוט יהיה המשהו הזה שייגרום לי להרגיש טוב. זה יהיה משהו זול ורגעי, אבל הידיעה שהייתי מסוגלת לעשות את זה תישאר שם לאיזה יום או יומיים אחרי זה, ואולי לעוד קצת, עד שאני אמצא משהו חדש.
תוהה על מי היא עובדת,
ג'ינג'ר אייל.
| |
בחורות יפות ושנאה יוקדת
היום הייתי רוצה שתכירו את טלי. טלי היא בלוגרית שיש לי נטייה די מטומטמת ואכזרית לנגח פעם בכמה זמן, אבל הפעם בחרתי לא לעשות את זה, אלא להתייחס כאן לפוסט הזה שהיא פרסמה לפני יום-יומיים. כבר מזמן לא ניסיתי פשוט להתיישב ולכתוב פוסט, וכשהתחלתי לכתוב לפוסט שלה תגובה, שמתי לב שאני ממשיכה, וממשיכה, וממשיכה, ושכבר מזמן עברתי את מגבלת האורך לתגובה לפוסט.
אני חושבת שאת השנאה העצמית שלי אפשר להבין לעומק באמצעות סיפור של יום אחד בודד - היום בו יצאתי מהארון בפני אימא שלי. תוך כדי שיחה מאוד ארוכה, סיפרתי לה שלתקופה מסויימת הייתי חותכת את עצמי ברגליים. אחרי השיחה הדי משעממת של "את לא אשמה בזה, הייתי במקום ממש לא טוב שאני לא אחזור אליו," הבנתי שאני לא יכולה להבטיח לה את זה. נזכרתי שממש יומיים לפני השיחה שלנו, חשבתי על כמה אני מתגעגעת לתחושה של הדם שזורם על הרגליים, ושל הסבון שצורב את החתכים. בדרך כלל לא הייתי עושה יותר מאחד או שניים, אבל הייתי מקלפת את אלה של הלילה שעבר. לקלף פצעים זה מנהג שלי, בלי קשר לחתכים.
הפער הזה בין להבין מה זה היעדר אהבה עצמית לבין לא להבין הוא עצום. יכול להיות שהוא אפילו בלתי ניתן לגישור. אחת הסיבות שסיימתי את הקשר האחרון שלי היה התגובה של אלה לעובדה שפעם הייתי פוגעת בעצמי. היא לא ניסתה להבין, או לקבל, אלא פשוט נרתעה מזה. בבירור, היא הייתה מאלה שלא יכולים להבין אפילו קצת. מן הסתם לא נפרדנו רק בגלל זה. לצערי, אני לא יכולה לראות את עצמי נשארת או יוצאת ממערכת יחסים רק בגלל זה. זה די אכזרי מצדי, אבל הייתי רוצה להגיע למצב כזה.
מה שעצוב זה שהשנאה העצמית היא לא הבעיה האמתית. היא שם, והיא כואבת, אבל הבעיה היא בעיקר באי היכולת להפסיק אותה. המון פעמים מצאתי את עצמי חושבת את המחשבה "טוב, בסדר, תכעסי על עצמך קצת ותמשיכי הלאה," אבל אף פעם לא הצלחתי לגרום לעצמי להאמין שיש בה שמץ של אמת. כבר קרה לי שהסתכלתי במראה ולא תיעבתי את מה שראיתי - ידעתי שיבואו אלי רגעים טובים יותר מאלה שעוברים עלי באותו הרגע, אבל ידעתי גם שהם לא יפסיקו לחזור. באיזשהו מקום, כרגע, אני חושבת שכבר השלמתי עם השנאה הזו.
כשאני חושבת על זה, החתכים הם דוגמא גרועה, כי אתם לא מבינים באמת מה עומד מאחוריהם. תאמינו או לא, אבל החתכים מביאים הרבה יותר תועלת מנזק (לפחות כל עוד אף אחד לא רואה אותם). כשהתחלתי לחתוך, זה היה מתוך סקרנות. אני די בטוחה שכבר הזכרתי את זה כאן, אבל ניחא, זו לא תהיה הפעם הראשונה בה אחזור על עצמי. בשורה התחתונה, חתכתי את עצמי כי זה כיף. לא "כיף" מופשט של להרגיש קיימת, או של לקחת שליטה, אלא סוג די מטומטם של כיף. כשכואב לנו, הגוף מנסה לעשות הפוך, וגורם לנו להרגיש טוב פיזית. בדרך כלל זה לא מספיק בשביל לגרום לנו ממש להרגיש טוב, אבל בתור מישהי שכל הילדות קילפה עצמה חתיכות עור מהרגליים, הכאב של חתך חלק ונקי, אפילו לא שטחי מדי, הוא כלום. הוא מתגמד לעומת העונג שבתחושה של הדם שמפעפע החוצה בפתח שמרגיש קטן הרבה יותר מדי.
הפסקתי כי הרגשתי שאני מתמכרת. הייתי עושה את הכל מאוד נקי ומאוד מסודר, והפסקתי אחרי פעם אחת בה חתכתי טיפה עמוק מדי. לא היה נזק של ממש, אבל זה כאב יותר מבדרך כלל, וממש נלחמתי כדי להתעלם מהכאב. תוך כדי המקלחת שאחרי, כששטפתי את החתך, שמתי לב שהסבון שמחליק עליו לא מרגיש אותו הדבר. אז הבנתי שהגזמתי, ואם אני רוצה להמשיך, אני צריכה להיזהר. לא רציתי להיזהר, אז פשוט הפסקתי. לפני כמה חודשים נתקפתי געגוע ממש חזק לתחושה ההיא, אבל פתאום הבנתי שאין לי איך לעשות את זה. אני גרה בדירה עם שותפים, ואין שום ארון קטן עם ארגז כלים לשים בו סכין יפנית.
הסיבה שאני מקשרת את החתכים לשנאה העצמית שלי בקשר כל כך חזק, למרות שאני מסבירה שוב ושוב שאין אחד, היא שהם הדרך הכי יעילה שאני מכירה להתמודד איתה. להיפטר ממנה אי אפשר, אבל למשוך אותה אל מתחת לקו המים אני מצליחה לנסות. היופי שבתחושה הוא ההצפה. במשך כמה שעות אחרי שהדם נקרש, אפשר להקדיש את כל האנרגיה ששמורה להתמודדות עם עצמך להרגעה של האקסטזה. עד שהחתך מפסיק לכאוב, את פועלת במנגנון פגע או ברח מוזר, שלא מתקשר נכון לשום סיטואציה. פתאום אין מספיק אנרגיה לשנאה עצמית, והיא שוקעת, נחנקת מהמיצים של עצמה. כמובן שהיא אף פעם לא מתה, אבל לוקח לה זמן לחזור. אני מרגישה זקנה כשאני אומרת שהכי קשה זה בלילה. לא קל לי ללכת לישון, כי אני מפחדת מחלומות. ההשלכה המיידית של זה היא להתחיל לרדת על עצמי. זה מאוד קל, כשאת יצירתית מספיק.
כשנפרדתי מאלה (הערה קטנה לעצמי: את מדברת עליה המון, כנראה עוד לא התגברת עליה לגמרי), אחת המחשבות שליוו אותי לאורך רוב שעות היום הייתה "את תישארי לבד לתמיד, כי יש לך הרבה יותר מדי קריטריונים." בדרך כלל זו מחשבה שהצלחתי להתנער ממנה, כי הנה, כבר יצאתי עם שתי בחורות שכל אחת מהן עונה בערך על שניים או שלושה מהקריטריונים שלי, מתוך אינספור. אחרי אלה הבנתי שאני הרבה יותר בררנית ממה שאני מסוגלת להרשות לעצמי. עם הראשונה (עוד לא חשבתי על שם - יש למישהו הצעות?) לא הייתה לי הבעיה הזו, כי אני הייתי זו ששומרת עליה - זו ששם כדי שזה לא יקרה. עד שהתחלתי לצאת עם אלה, הייתי בטוחה שבני אדם באים לעולם שבורים כמוני. עצם הרעיון שיש אנשים שהשנאה שלהם כלפי עצמם לא מורגשת ברמה כלשהי (או אפילו, אולי, שוד ושבר, לא קיימת) נראה לי מופרך מהיסוד.
יש לי עוד המון מה לכתוב, אבל נמאס לי לנסות להוציא את זה החוצה, אז אני אפסיק את זה כאן.
tl;dr אני מטומטמת ששונאת את עצמה,
ג'ינג'ר אייל.
| |
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ינג'ר