|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
בחורות יפות ועננים
היום הייתי ב"עולמות" שהיה מאחורי הסינמטק בתל אביב (אם אתם לא מכירים, זה מין כנס כזה של אנשים שאוהבים מדע בדיוני ופנטזיה. זה נמצא בגוגל ושטויות). ראיתי מרחוק כמה אנשים שאני מכירה, אבל לא עשיתי מאמצים גדולים מדי כדי להיפגש איתם. עם חלק דיברתי, עם חלק לא. מישהי אחת שהפתיעה אותי (אפילו לא ראיתי אותה מתקרבת - הסטטי את מבטי הצדה לרגע, והיא הייתה שם, ובדיוק הסתכלה בכיוון שלי בדרך לאנשהו) הייתה חברה שחשבתי שהיא יחסית קרובה של אלה. החלפנו כמה מילים, היא שאלה אותי איך באוניברסיטה, אני שאלתי אותה איך בבית הספר, והיא אפילו חיבקה אותי. במהלך כל הכנס, עד לאותה הנקודה, הייתי מאוד פרנואיד, ותמיד חיפשתי - אולי גם היא שם, איפשהו בהמון. אלה, כמובן. ברגע שפגשתי את אותה חברה שלה, התחושה הנוראה הזו נגוזה לגמרי.
באקורד קצת שונה, לאחרונה אני מגלה שהמון אנשים שהייתי בטוחה שהם מאוד קרובים אליה (כי ככה היא הרגישה כלפיהם) לא מרגישים בדיוק אותו הדבר. מישהי שלומדת איתי לדוגמא, שאלה קראה לה ה"lesbian BFF" שלה, לא רואה בה הרבה מעבר לחברה רגילה. משום מה אני אפילו לא מרגישה אשמה שזה גורם לי להרגיש טוב. לא סתם "משום מה"; יש סיבה מאוד מוצקה ומאוד לגיטימית שנותנת לי את הלגיטימציה הזו, אבל אני פשוט לא רוצה לספר לכם.
אם התחלנו לצאת באפריל ונפרדנו בנובמבר, זה נותן לי שבעה חודשים להתגבר עליה, לא? לפי החישוב שלי, יש לי עד תקופת הבחינות הבאה.
בסלידה כללית מכל הקונספט הזה של עיניים,
ג'ינג'ר אייל.
| |
בחורות יפות ומים שכואבים
זה כבר לא משנה לי אם אני אוהבת את עצמי או לא, אבל לאחרונה אני לא מצליחה לגרום לעצמי להאמין שכן. היום בבוקר, בערך שעתיים אחרי שהתעוררתי, החלטתי להיכנס למקלחת. לא כדי להרגיש נקייה יותר, או משהו כזה, אלא כי רציתי להישרף. התקלחתי על מים יותר חמים משאי פעם הצלחתי לסבול, והרגשתי נפלא. אם לא הייתי חוששת לנזק ממשי לעור שלי (לא שאני חושבת שלא נגרם לי כזה עכשיו, כן? תזכרו שהגוף שלי מתפורר), הייתי סוגרת לגמרי את ברז המים הקרים ונותנת לעצמי להיכוות למוות.
אני אפילו לא רוצה למות, אני סתם לא מצליחה באמת להרגיש שום תחושה מיוחדת. מעבר לזה, אני משתגעת מהאפשרות שאני מביאה את זה על עצמי. אני יודעת שזה תסמין של דיכאון קליני, ואני לא מצליחה להתנער מהתחושה שאני מרגישה (או לא מרגישה) ככה רק כדי לקרוא לעצמי חולת נפש.
אוהבת אתכם, אבל לא יודעת אם את עצמה,
ג'ינג'ר אייל.
עריכה: בא לי שאנשים ישלחו לי מיילים. זה עושה לי ממש טוב.
| |
בחורות יפות ולהיות אנטיפתית
כנראה שזה רק כי אני מזניחה את עצמי בקטע מפחיד, אבל אני מרגישה ממש רע לאחרונה. לא בא לי לומר שזה כי אני מזניחה את עצמי, כי אין לי איך לפתור את זה, והפתרון הכי טוב לזה שאני מצליחה לחשוב עליו הוא לומר שזה כי אני מרגישה שאני מתחילה להיות דחויה חברתית. אני נסגרת, כי אין לי כוח לכלום, אז מן הסתם לא הרבה אנשים מדברים איתי. אני מרגישה קצת כמו בתיכון, כשהחלטתי לעזוב את הקבוצה של האנשים שהייתי מסתובבת איתם. נתקעתי בין קבוצות של אנשים, ואף פעם לא הרגשתי במקום עם אף אחד.
זה לא ככה עכשיו, מן הסתם - יש לי חברים שאני אוהבת, גם אם הם רחוקים רוב הזמן, ואני מדברת איתם הרבה יותר מבדרך כלל לאחרונה. יש לי גם חברים מאוד טובים פה באוניברסיטה, ואני חלק מקבוצה די חזקה, אפילו אם אני לא איתם כל הזמן. למרות כל זה, אני מרגישה לא קשורה לכלום.
אבל לכו תדעו, אולי מזג האוויר המקולל הזה משחק לי עם הראש.
לא נהנית מזה בכלל,
ג'ינג'ר אייל.
עריכה: היה אמור להיות כאן קליפ של She & Him, אבל העורך המטומטם של ישראבלוג לא מתפקד.
אני מרגישה כאילו אני עומדת לבכות עוד מעט, וממש לא בא לי. אני מרגישה כאילו אם אני אבכה, כל האיפור יימרח לי, ואני אראה פתטית ומטומטמת, אבל אפילו אין לי איפור. שני חברים מהלימודים התיישבו ליד שולחן קרוב, ואני לא מסוגלת לעבור לשבת לידם, כי אני יודעת שאני מילימטר מלפרוץ בבכי מכלום, וממש לא בא לי.
| |
בחורות יפות ושנאה יוקדת
היום הייתי רוצה שתכירו את טלי. טלי היא בלוגרית שיש לי נטייה די מטומטמת ואכזרית לנגח פעם בכמה זמן, אבל הפעם בחרתי לא לעשות את זה, אלא להתייחס כאן לפוסט הזה שהיא פרסמה לפני יום-יומיים. כבר מזמן לא ניסיתי פשוט להתיישב ולכתוב פוסט, וכשהתחלתי לכתוב לפוסט שלה תגובה, שמתי לב שאני ממשיכה, וממשיכה, וממשיכה, ושכבר מזמן עברתי את מגבלת האורך לתגובה לפוסט.
אני חושבת שאת השנאה העצמית שלי אפשר להבין לעומק באמצעות סיפור של יום אחד בודד - היום בו יצאתי מהארון בפני אימא שלי. תוך כדי שיחה מאוד ארוכה, סיפרתי לה שלתקופה מסויימת הייתי חותכת את עצמי ברגליים. אחרי השיחה הדי משעממת של "את לא אשמה בזה, הייתי במקום ממש לא טוב שאני לא אחזור אליו," הבנתי שאני לא יכולה להבטיח לה את זה. נזכרתי שממש יומיים לפני השיחה שלנו, חשבתי על כמה אני מתגעגעת לתחושה של הדם שזורם על הרגליים, ושל הסבון שצורב את החתכים. בדרך כלל לא הייתי עושה יותר מאחד או שניים, אבל הייתי מקלפת את אלה של הלילה שעבר. לקלף פצעים זה מנהג שלי, בלי קשר לחתכים.
הפער הזה בין להבין מה זה היעדר אהבה עצמית לבין לא להבין הוא עצום. יכול להיות שהוא אפילו בלתי ניתן לגישור. אחת הסיבות שסיימתי את הקשר האחרון שלי היה התגובה של אלה לעובדה שפעם הייתי פוגעת בעצמי. היא לא ניסתה להבין, או לקבל, אלא פשוט נרתעה מזה. בבירור, היא הייתה מאלה שלא יכולים להבין אפילו קצת. מן הסתם לא נפרדנו רק בגלל זה. לצערי, אני לא יכולה לראות את עצמי נשארת או יוצאת ממערכת יחסים רק בגלל זה. זה די אכזרי מצדי, אבל הייתי רוצה להגיע למצב כזה.
מה שעצוב זה שהשנאה העצמית היא לא הבעיה האמתית. היא שם, והיא כואבת, אבל הבעיה היא בעיקר באי היכולת להפסיק אותה. המון פעמים מצאתי את עצמי חושבת את המחשבה "טוב, בסדר, תכעסי על עצמך קצת ותמשיכי הלאה," אבל אף פעם לא הצלחתי לגרום לעצמי להאמין שיש בה שמץ של אמת. כבר קרה לי שהסתכלתי במראה ולא תיעבתי את מה שראיתי - ידעתי שיבואו אלי רגעים טובים יותר מאלה שעוברים עלי באותו הרגע, אבל ידעתי גם שהם לא יפסיקו לחזור. באיזשהו מקום, כרגע, אני חושבת שכבר השלמתי עם השנאה הזו.
כשאני חושבת על זה, החתכים הם דוגמא גרועה, כי אתם לא מבינים באמת מה עומד מאחוריהם. תאמינו או לא, אבל החתכים מביאים הרבה יותר תועלת מנזק (לפחות כל עוד אף אחד לא רואה אותם). כשהתחלתי לחתוך, זה היה מתוך סקרנות. אני די בטוחה שכבר הזכרתי את זה כאן, אבל ניחא, זו לא תהיה הפעם הראשונה בה אחזור על עצמי. בשורה התחתונה, חתכתי את עצמי כי זה כיף. לא "כיף" מופשט של להרגיש קיימת, או של לקחת שליטה, אלא סוג די מטומטם של כיף. כשכואב לנו, הגוף מנסה לעשות הפוך, וגורם לנו להרגיש טוב פיזית. בדרך כלל זה לא מספיק בשביל לגרום לנו ממש להרגיש טוב, אבל בתור מישהי שכל הילדות קילפה עצמה חתיכות עור מהרגליים, הכאב של חתך חלק ונקי, אפילו לא שטחי מדי, הוא כלום. הוא מתגמד לעומת העונג שבתחושה של הדם שמפעפע החוצה בפתח שמרגיש קטן הרבה יותר מדי.
הפסקתי כי הרגשתי שאני מתמכרת. הייתי עושה את הכל מאוד נקי ומאוד מסודר, והפסקתי אחרי פעם אחת בה חתכתי טיפה עמוק מדי. לא היה נזק של ממש, אבל זה כאב יותר מבדרך כלל, וממש נלחמתי כדי להתעלם מהכאב. תוך כדי המקלחת שאחרי, כששטפתי את החתך, שמתי לב שהסבון שמחליק עליו לא מרגיש אותו הדבר. אז הבנתי שהגזמתי, ואם אני רוצה להמשיך, אני צריכה להיזהר. לא רציתי להיזהר, אז פשוט הפסקתי. לפני כמה חודשים נתקפתי געגוע ממש חזק לתחושה ההיא, אבל פתאום הבנתי שאין לי איך לעשות את זה. אני גרה בדירה עם שותפים, ואין שום ארון קטן עם ארגז כלים לשים בו סכין יפנית.
הסיבה שאני מקשרת את החתכים לשנאה העצמית שלי בקשר כל כך חזק, למרות שאני מסבירה שוב ושוב שאין אחד, היא שהם הדרך הכי יעילה שאני מכירה להתמודד איתה. להיפטר ממנה אי אפשר, אבל למשוך אותה אל מתחת לקו המים אני מצליחה לנסות. היופי שבתחושה הוא ההצפה. במשך כמה שעות אחרי שהדם נקרש, אפשר להקדיש את כל האנרגיה ששמורה להתמודדות עם עצמך להרגעה של האקסטזה. עד שהחתך מפסיק לכאוב, את פועלת במנגנון פגע או ברח מוזר, שלא מתקשר נכון לשום סיטואציה. פתאום אין מספיק אנרגיה לשנאה עצמית, והיא שוקעת, נחנקת מהמיצים של עצמה. כמובן שהיא אף פעם לא מתה, אבל לוקח לה זמן לחזור. אני מרגישה זקנה כשאני אומרת שהכי קשה זה בלילה. לא קל לי ללכת לישון, כי אני מפחדת מחלומות. ההשלכה המיידית של זה היא להתחיל לרדת על עצמי. זה מאוד קל, כשאת יצירתית מספיק.
כשנפרדתי מאלה (הערה קטנה לעצמי: את מדברת עליה המון, כנראה עוד לא התגברת עליה לגמרי), אחת המחשבות שליוו אותי לאורך רוב שעות היום הייתה "את תישארי לבד לתמיד, כי יש לך הרבה יותר מדי קריטריונים." בדרך כלל זו מחשבה שהצלחתי להתנער ממנה, כי הנה, כבר יצאתי עם שתי בחורות שכל אחת מהן עונה בערך על שניים או שלושה מהקריטריונים שלי, מתוך אינספור. אחרי אלה הבנתי שאני הרבה יותר בררנית ממה שאני מסוגלת להרשות לעצמי. עם הראשונה (עוד לא חשבתי על שם - יש למישהו הצעות?) לא הייתה לי הבעיה הזו, כי אני הייתי זו ששומרת עליה - זו ששם כדי שזה לא יקרה. עד שהתחלתי לצאת עם אלה, הייתי בטוחה שבני אדם באים לעולם שבורים כמוני. עצם הרעיון שיש אנשים שהשנאה שלהם כלפי עצמם לא מורגשת ברמה כלשהי (או אפילו, אולי, שוד ושבר, לא קיימת) נראה לי מופרך מהיסוד.
יש לי עוד המון מה לכתוב, אבל נמאס לי לנסות להוציא את זה החוצה, אז אני אפסיק את זה כאן.
tl;dr אני מטומטמת ששונאת את עצמה,
ג'ינג'ר אייל.
| |
בחורות יפות ואור שמש אמיתי
לפני כמה דקות סיימתי לשחק במשחק קצר באורך של קצת פחות משעתיים בשם Actual Sunlight. בא לי למות. אם בתקופה האחרונה שקלתם התאבדות ברצינות, אל תעשו את הטעות שאני עשיתי, עזבו את הלינק הזה לנפשו.
אוהבת, בעיקר את המלנכוליה הזו, שעוטפת בריפוד זול,
ג'ינג'ר אייל.
נ"ב - כן, בכיתי בסוף. לא כמו ששהייתי צריכה, כי אני לא זוכרת איך לבכות, אבל הגעתי לסטנדרטים המינימליים שלי של "לבכות".
| |
בחורות יפות וצחוק היסטרי
אז נתחיל מהסוף, בערך: כשיצאתי מהחדר של הרופא, והלכתי לצד השני של המסדרון למזוג לעצמי כוס-שתיים מים מהדבר הזה של מי עדן, צחקתי בהיסטריה. פתאום קלטתי כמה אני מפחד, והייתי חייב להישען על הקיר, טיפה בכוח, כדי לתת לצחוק הזה לצאת, ולא להישאר בפנים ולהפוך לבכי היסטרי, כמו שהוא רצה. המרפאה הייתה ברחוב דב הוז, ממש ליד בית לסין, והייתי צריך להתחיל לעבוד (בדיזנגוף סנטר, דקה הליכה משם) שעתיים וחצי אחרי שיצאתי. ירדתי לבית המרקחת, והלכתי לסנטר לאכול. הייתי כול כך היסטרי שה רגשתי כמו ילד קטן. אם הייתי הולך עם מישהו לרופא, הוא היה צריך לומר לי שיקנו לי מתנה אחרי זה - אחרת לא הייתי מסכים. אז הרגשתי כמו ילד קטן, והדבר היחיד שחשבתי שיוכל להרגיע אותי היה ארוחה במקדונלדס. אין לי מושג למה - זה פשוט ככה. אז אכלתי במקדונלדס, ובאמת נרגעתי קצת, אבל עוד הייתי ממש בהלם. אני עדיין קצת בהלם, אני חושב.
ועכשיו נמשיך להתחלה - בערך מאז שאני זוכר את עצמי (סתם, לא, אבל זה כול כך רחוק שאני אפילו לא זוכר ממתי זה), יש לי גוש מוזר בין הרגליים - על ירך שמאל. זה שם, וזה לא ממש מפריע. כבר שנים שהוא פשוט שוכב שם ולא עושה כלום. לפעמים נתפס קצת במפשעה, אבל אני לא באמת מרגיש את זה. לאחרונה המצב קצת השתנה, ומשום מה זה התחיל להציק. הפכתי את זה בראש כמה זמן, והחלטתי שבמקום לתת לזה להירגע לבד, אני הולך לרופא. הלכתי לבד, כדי לא "לערב בזה" יותר מדי אנשים. לפני התור אצל רופא המשפחה, אמרתי רק לאבא שלי, שהעיר אותי באותו בוקר.
קטע מצחיק לגמרי - הראיתי את זה לרופא המשפחה והוא אמר לי שהוא יבדוק לי במרפאה שהוא סומך עליה אם יש להם תור לאותו היום, או ליום למחרת (היום, בעצם), ואז הוא שאל אותי אם אני אוכל להיות שם היום. שאלתי אותו איפה זה, והוא אמר לי, אז קלטתי פתאום שזה ממש ליד העבודה, אז למה לא, בעצם? חזרתי הביתה, לקחתי כמה דברים ונסעתי לשם.
ירדתי בתחנה של בית לסין וחציתי את הכביש. הלכתי קצת קדימה, שמאלה לדב הוז, ממש ברמזור. לרוץ לצד השני של הכביש קצת, כי יש ג'יפ שעומד לעבור עוד מעט. בצד השני, מסתבר שהג'יפ המשיך לכיוון אחר, או נעצר לפני, או חנה, או משהו כזה. עליתי כמה מדרגות וזה היה שם. לא הייתי בטוח מה אני עושה. נכנסתי, ולא ידעתי לאן ללכת. שאלתי מישהו, אבל הוא לא ממש ידע. בסוף הסתכלתי קצת למעלה וראיתי שלט שתלוי מהתקרה. מחלקות לפי קומות. עליתי לקומה השלישית, ואחרי קצת בלבול והרבה מחסור במיזוג אוויר, דיברתי עם פקידת הקבלה. היא נתנה לי מספר, ונכנסתי ממש רגע אחרי זה. הספקתי לשבת בצד בדיוק שתי דקות, או שלא בדיוק.
בפנים, התיישבתי על כיסא, הבאתי לו את הכרטיס של קופת החולים, והסברתי מה הבעיה. הוא ביקש לראות, אז עברתי למיטה שבצד החדר, הורדתי את המכנסיים (רק את המכנסיים. די להיות סוטים, באימא שלכם) והראיתי. אז הוא אמר "אנחנו נצטרך להוריד או זה. תשאיר את הרגליים בדיוק ככה." אז שאלתי אותו, "מה, עכשיו?" והוא שאל בחזרה "אתה מעדיך ביום אחר?" אז אמרתי לו שאני עוד הולך לעבוד אחר כך, והוא אמר שזה לא יפריע. "טוב, אם אתה אומר, אז עכשיו." ואז הוא הזריק חומר הרדמה, ובלי ששמתי לב כמעט, הוריד משהו קטן שהיה מחובר לרגל שלי. אני חושב שהרגשתי תחושת ניסור מוזרה כזו, אבל זה לא כאב, אז אני מניח שזה בסדר. אחרי זה הוא שם מלא חומר חיטוי והראה לי כלי קטן ובו הדבר הזה שהיה על הרגל שלי עד אתמול. הוא אמר שהוא גם דימם, ויכול להיות שזו הסיבה שהוא הציק לי. אחרי זה, התלבשתי ויצאתי.
הלכתי לצד השני של המסדרון ומזגתי לעצמי כמה כוסות מים. פתאום קלטתי מה עשיתי עכשיו, והבנתי כמה אני מפחד. הרגליים שלי רעדו, צחקתי צחוק היסטרי, ומאוד השתדלתי לגרום לעצמי לא לבכות. התקשרתי לאימא ואבא, החכתי לבית מרחקת לקחת משהו לא קשור, הלכתי לאכול, ישבתי קצת איפשהו בסנטר והלכתי לעבוד.
קצת פחות היסטרי, אבל עדיין, אני חושב,
ג'ינג'ר אייל.
אני צחריך לפתוח במיוחד בשביל זה קטגוריית "אני ממש, ממש אידיוט", אבל לא בא לי ממש.
| |
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ינג'ר