לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

לחם ושיכר


כבר לא כאן.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 




הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

בחורות יפות ויציאה הדרגתית


הגעתי למסקנה שמה שהכי חשוב לי בעולם זה לשבת עם אח שלי כמו שני בני אדם, לאכול אוכל טוב ולשתות אלכוהול טוב, ואז, אחרי ערב מאוד טוב, כששנינו ננסה, במשך שעה, לאכול את הקינוח במסעדה ההיא ששניני אוהבים ללא הצלחה מרובה, לומר לו שבא לי להיות בחורה אמיתית. אני עומדת לספר את זה לעוד חברה אחת בקרוב. כבר החלטתי. הגעתי למסקנה שאני בעיקר מתחמקת מלומר לו את זה, ושבכל פעם שאני מספרת לעוד מישהו, זה כדי להשכיח מעצמי את זה שלאח שלי אני לא יכולה לספר בינתיים.
 
 
עריכה:
חוזרת לימים בהם המחשבה "פאק, למה הבלוג הגרוע והמטומטם הזה מקבל יותר תגובות ממני?!" לא מפסיקה לפקוד אותה,
ג'ינג'ר אייל.
נכתב על ידי ג'ינג'ר , 27/4/2013 03:25   בקטגוריות אני אידיוט, מחשבות, משפחה  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בחורות יפות ודרקונים


התחלתי לקרוא עכשיו משהו ישן שכתבתי, כשהחלטתי להתמודד עם הגירושין של ההורים שלי. בערך אחרי פסקה הייתי צריכה להתחיל לעצור את עצמי מלבכות. עוד אחת וזה כבר נעשה קשה. אחרי הבאה כבר הפסקתי. אני לא חושבת שאני ממש מסוגלת להתמודד עם הרגשות האלה שוב. חוץ מזה, אני חוזרת לא לשים לב שאני מרעיבה את עצמי. אני פשוט לא אוכלת כלום, ולא מרגישה רעבה, וזה ממש מציק לי, אבל אני לא מסוגלת לאכול בכלל.

 

אם זה לא בגלל חילופי העונות המזויינים האלה, אני עומדת להרוג מישהו.

ג'ינג'ר אייל.

נכתב על ידי ג'ינג'ר , 7/3/2013 16:59   בקטגוריות אני אידיוט, "העבר", משפחה, מחשבות, קצר מדי  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בחורות יפות ושנאה יוקדת


היום הייתי רוצה שתכירו את טלי. טלי היא בלוגרית שיש לי נטייה די מטומטמת ואכזרית לנגח פעם בכמה זמן, אבל הפעם בחרתי לא לעשות את זה, אלא להתייחס כאן לפוסט הזה שהיא פרסמה לפני יום-יומיים. כבר מזמן לא ניסיתי פשוט להתיישב ולכתוב פוסט, וכשהתחלתי לכתוב לפוסט שלה תגובה, שמתי לב שאני ממשיכה, וממשיכה, וממשיכה, ושכבר מזמן עברתי את מגבלת האורך לתגובה לפוסט.
 
אני חושבת שאת השנאה העצמית שלי אפשר להבין לעומק באמצעות סיפור של יום אחד בודד - היום בו יצאתי מהארון בפני אימא שלי. תוך כדי שיחה מאוד ארוכה, סיפרתי לה שלתקופה מסויימת הייתי חותכת את עצמי ברגליים. אחרי השיחה הדי משעממת של "את לא אשמה בזה, הייתי במקום ממש לא טוב שאני לא אחזור אליו," הבנתי שאני לא יכולה להבטיח לה את זה. נזכרתי שממש יומיים לפני השיחה שלנו, חשבתי על כמה אני מתגעגעת לתחושה של הדם שזורם על הרגליים, ושל הסבון שצורב את החתכים. בדרך כלל לא הייתי עושה יותר מאחד או שניים, אבל הייתי מקלפת את אלה של הלילה שעבר. לקלף פצעים זה מנהג שלי, בלי קשר לחתכים.
 
הפער הזה בין להבין מה זה היעדר אהבה עצמית לבין לא להבין הוא עצום. יכול להיות שהוא אפילו בלתי ניתן לגישור. אחת הסיבות שסיימתי את הקשר האחרון שלי היה התגובה של אלה לעובדה שפעם הייתי פוגעת בעצמי. היא לא ניסתה להבין, או לקבל, אלא פשוט נרתעה מזה. בבירור, היא הייתה מאלה שלא יכולים להבין אפילו קצת. מן הסתם לא נפרדנו רק בגלל זה. לצערי, אני לא יכולה לראות את עצמי נשארת או יוצאת ממערכת יחסים רק בגלל זה. זה די אכזרי מצדי, אבל הייתי רוצה להגיע למצב כזה.
 
מה שעצוב זה שהשנאה העצמית היא לא הבעיה האמתית. היא שם, והיא כואבת, אבל הבעיה היא בעיקר באי היכולת להפסיק אותה. המון פעמים מצאתי את עצמי חושבת את המחשבה "טוב, בסדר, תכעסי על עצמך קצת ותמשיכי הלאה," אבל אף פעם לא הצלחתי לגרום לעצמי להאמין שיש בה שמץ של אמת. כבר קרה לי שהסתכלתי במראה ולא תיעבתי את מה שראיתי - ידעתי שיבואו אלי רגעים טובים יותר מאלה שעוברים עלי באותו הרגע, אבל ידעתי גם שהם לא יפסיקו לחזור. באיזשהו מקום, כרגע, אני חושבת שכבר השלמתי עם השנאה הזו.
 
כשאני חושבת על זה, החתכים הם דוגמא גרועה, כי אתם לא מבינים באמת מה עומד מאחוריהם. תאמינו או לא, אבל החתכים מביאים הרבה יותר תועלת מנזק (לפחות כל עוד אף אחד לא רואה אותם). כשהתחלתי לחתוך, זה היה מתוך סקרנות. אני די בטוחה שכבר הזכרתי את זה כאן, אבל ניחא, זו לא תהיה הפעם הראשונה בה אחזור על עצמי. בשורה התחתונה, חתכתי את עצמי כי זה כיף. לא "כיף" מופשט של להרגיש קיימת, או של לקחת שליטה, אלא סוג די מטומטם של כיף. כשכואב לנו, הגוף מנסה לעשות הפוך, וגורם לנו להרגיש טוב פיזית. בדרך כלל זה לא מספיק בשביל לגרום לנו ממש להרגיש טוב, אבל בתור מישהי שכל הילדות קילפה עצמה חתיכות עור מהרגליים, הכאב של חתך חלק ונקי, אפילו לא שטחי מדי, הוא כלום. הוא מתגמד לעומת העונג שבתחושה של הדם שמפעפע החוצה בפתח שמרגיש קטן הרבה יותר מדי.
 
הפסקתי כי הרגשתי שאני מתמכרת. הייתי עושה את הכל מאוד נקי ומאוד מסודר, והפסקתי אחרי פעם אחת בה חתכתי טיפה עמוק מדי. לא היה נזק של ממש, אבל זה כאב יותר מבדרך כלל, וממש נלחמתי כדי להתעלם מהכאב. תוך כדי המקלחת שאחרי, כששטפתי את החתך, שמתי לב שהסבון שמחליק עליו לא מרגיש אותו הדבר. אז הבנתי שהגזמתי, ואם אני רוצה להמשיך, אני צריכה להיזהר. לא רציתי להיזהר, אז פשוט הפסקתי. לפני כמה חודשים נתקפתי געגוע ממש חזק לתחושה ההיא, אבל פתאום הבנתי שאין לי איך לעשות את זה. אני גרה בדירה עם שותפים, ואין שום ארון קטן עם ארגז כלים לשים בו סכין יפנית.
 
הסיבה שאני מקשרת את החתכים לשנאה העצמית שלי בקשר כל כך חזק, למרות שאני מסבירה שוב ושוב שאין אחד, היא שהם הדרך הכי יעילה שאני מכירה להתמודד איתה. להיפטר ממנה אי אפשר, אבל למשוך אותה אל מתחת לקו המים אני מצליחה לנסות. היופי שבתחושה הוא ההצפה. במשך כמה שעות אחרי שהדם נקרש, אפשר להקדיש את כל האנרגיה ששמורה להתמודדות עם עצמך להרגעה של האקסטזה. עד שהחתך מפסיק לכאוב, את פועלת במנגנון פגע או ברח מוזר, שלא מתקשר נכון לשום סיטואציה. פתאום אין מספיק אנרגיה לשנאה עצמית, והיא שוקעת, נחנקת מהמיצים של עצמה. כמובן שהיא אף פעם לא מתה, אבל לוקח לה זמן לחזור. אני מרגישה זקנה כשאני אומרת שהכי קשה זה בלילה. לא קל לי ללכת לישון, כי אני מפחדת מחלומות. ההשלכה המיידית של זה היא להתחיל לרדת על עצמי. זה מאוד קל, כשאת יצירתית מספיק.
 
כשנפרדתי מאלה (הערה קטנה לעצמי: את מדברת עליה המון, כנראה עוד לא התגברת עליה לגמרי), אחת המחשבות שליוו אותי לאורך רוב שעות היום הייתה "את תישארי לבד לתמיד, כי יש לך הרבה יותר מדי קריטריונים." בדרך כלל זו מחשבה שהצלחתי להתנער ממנה, כי הנה, כבר יצאתי עם שתי בחורות שכל אחת מהן עונה בערך על שניים או שלושה מהקריטריונים שלי, מתוך אינספור. אחרי אלה הבנתי שאני הרבה יותר בררנית ממה שאני מסוגלת להרשות לעצמי. עם הראשונה (עוד לא חשבתי על שם - יש למישהו הצעות?) לא הייתה לי הבעיה הזו, כי אני הייתי זו ששומרת עליה - זו ששם כדי שזה לא יקרה. עד שהתחלתי לצאת עם אלה, הייתי בטוחה שבני אדם באים לעולם שבורים כמוני. עצם הרעיון שיש אנשים שהשנאה שלהם כלפי עצמם לא מורגשת ברמה כלשהי (או אפילו, אולי, שוד ושבר, לא קיימת) נראה לי מופרך מהיסוד.
 
יש לי עוד המון מה לכתוב, אבל נמאס לי לנסות להוציא את זה החוצה, אז אני אפסיק את זה כאן.
tl;dr אני מטומטמת ששונאת את עצמה,
ג'ינג'ר אייל.
דרך אגב - עוד אפשר לשאול שאלות.
נכתב על ידי ג'ינג'ר , 24/2/2013 03:45   בקטגוריות אני אידיוט, הגוף שלי מתפורר, התנשאות, כתיבה אסוציאטיבית, מחשבות, משפחה, קצר מדי, שאלות ותשובות  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בחורות יפות ולחזור הביתה


אני אוהבת את המיטה שלי, ואת הנקודה שלי בסלון, ואת לראות את אח שלי, ולפעמים גם קצת את אחותי, ואת אבא. אני אוהבת את זה שאני הרבה יותר קרובה לחברים שלי, גיאוגרפית, ואת זה שאני בעיר שלי סוף-סוף. אני אוהבת את זה שאני יכולה לפגוש את מאיה כמו שצריך, ואת זה שאני לוקחת קצת חופש מהאווירה של הלימודים.
 
אני לא מצליחה לאהוב את זה שחזרתי הביתה, כי אני לא ממש מרגישה בבית יותר.
 
ממש רוצה להחזיק ידיים,
ג'ינג'ר אייל.
נכתב על ידי ג'ינג'ר , 8/2/2013 16:29   בקטגוריות אני אידיוט, משפחה, נשיקות, קצר מדי, מחשבות  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בחורות יפות ודימומים פנימיים


הכותרת היא בעיקר רמיזה משועשעת למישהי שמאוד היה חשוב לי שתראה את הפוסט הזה. גם לא רציתי לכתוב אותו לפני שהיא שאלה שאלה בעצמה, כי זה פשוט לא אותו הדבר בלי השאלות שלה. בכול מקרה, בלי להתמהמה יותר מדי, בואו נתחיל עם זה. השאלות נמצאות בתגובות של הפוסט הזה, והתשובות נמצאות כאן:
זהב שחור
  • לאן נעלמת? האמת היא שרציתי קצת להוריד פרופיל. מאוד לא רציתי שהבלוג שלי יתפרסם, כי עוד לא הבנתי מה אני רוצה ממנו בכלל. עכשיו אני קצת יותר יודע, ואני דווקא רוצה שהוא יתפרסם, אבל אני שמח שהורדתי פרופיל בתקופה הזו, כי מסתבר שזה אפילו לא מאוד פגע בקבוצת הקוראים שלי (Love you, guys <3).
  • אתה הולך להיעלם שוב? אני מקווה שלא. הבלוג הזה מאוד עוזר לי להוציא מחשבות שלי ולסדר אותן, איכשהו, גם אם לא בסדר הנכון. אני לא יודע לומר באמת, כי גם ההחלטה להיעלם לפני החזרה הזו לא הייתה לגמרי מודעת, אבל אני מקווה להישאר לכמה שאני יכול.
  • איך אתה מרגיש? למען האמץ, אני מאושר. יוצא לי לומר ולכתוב את זה הרבה לאחרונה, וזה מצחיק אותי בכול פעם מחדש. זה קצת כאילו אני לא מצליח להבין למה כול כך טוב לי. כעקרון, אני מנסה להתקבל ללימודי רפואה, ולא קל לי בכלל; אכזבתי את עצמי לא מעט השנה, ועוד לא יצא לי ממש להתמודד עם זה, אבל יוצא שדברים פשוט מחליקים למקום, והתחושה הטובה פשוט לא נעלמת כמו שהיא הייתה נעלמת פעם. לעזאזל, היא אפילו לא מרגישה כאילו היא עומדת לחלוף בקרוב.

Keith the Waetling

  • איך אפשר לכתוב על מישהי כדי לעזור לה? לא נראה לי שזה נשאל כחלק משאלה לפוסט שאלות ותשובות, ובגלל זה קצת עניתי על זה בתגובות לפוסט, אבל אני מרגיש חובה לומר שאני כותב למאיה ועל מאיה כי מאיה היא בעיה מאוד גדולה שלי עם עצמי, שאני מנסה לתקן, אבל לא חושב שאני יכול.

נמשים

  • כבר אמרתי לזהב שחור המקסימה לאן נעלמתי, אז אני אקפוץ ישר לשאלה השנייה, ברשותך.
  • מה הדבר הכי חשוב בעיניך? זה משעשע לחשוב על זה. אני חושב שהדבר הכי חשוב בעיני הוא ספק - תמיד לחשוב אם יכולה להיות דרך אחרת. עומדת מאחורי זה פילוסופיה הרבה יותר מורכבת, אבל אם לגנוב מרימן את האמירה המפורסמת שלו בנוגע להשערה המקוללת, אני אגיד שפוסט זה צר ושחוק מכדי להכיל את כולה.

אבולה

  • תבחר יעד. כל יעד עלי אדמות. מהו היעד, עם מי היית רוצה להגיע אליו, ולמה? המחשבה הראשונה שלי הייתה בנוגע לאלה איפשהו, אבל די טוב לי איתה איפה שהיא עכשיו. אם יש לי האפשרות לבחור כול יעד וכול אדם, הייתי בוחר לשבת עם סבתא שלי על המצבה שלה. אני די בטוח שהיא הייתה מזדעזעת מהרעיון הכללי, אבל זו המצבה שלה, אז בטח לא ממש יהיה לה אכפת. בכול זאת, בתור סבתא פולניה היא תמיד קצת פחות חשובה. כנראה שאחרי שהיא תגיד משהו כזה, אני ארגיש רע שאני יושב שם, אבל אדע שזה לא מה שהתכוונתי שזה יגיד, אז זה בסדר. אני מניח שהייתי רוצה את זה כי יצא לי להכיר אותה רק בתור הנכד שלה, ולא בתור האדם הבוגר שמנסה להבין את האישיות שלה. הכרתי אותי די טוב, בסך הכול, ואת השאר אני משלים בשיחות עם אימא שלי עליה, אבל הייתי רוצה לנבור ממש עמוק פנימה - לראות לאן מחילת הארנב מובילה. אני תוהה אם כמו באינטראקציה שלי עם אימא שלי, אני אצליח להוציא ממנה צדדים אחרים, שאי אפשר ביחד עם עוד אנשים. כתבתי פעם משהו על זה, בפוסט שנקרא בחורות יפות והזקן של סבתא - היה לי קשר מאוד מיוחד עם סבתא שלי, אפילו שלא ממש הבנתי אותו בתור מתבגר, ואני די בטוח שזה בדיוק מה שהייתי בוחר במצב כזה.

בכול מקרה, זה הכול להפעם.

אני הייתי ג'ינג'ר אייל, ואתם הייתם קהל נפלא.

נכתב על ידי ג'ינג'ר , 6/8/2012 01:49   בקטגוריות אני אידיוט, מחשבות, משפחה, אופטימי  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בחורות יפות ותשובות


אז לפני מלא זמן (תשעה ימים, לערך) פרסמתי פוסט בו ביקשתי מכם לשאול אותי שאלות. יחסית לפעם הקודמת, הרבה אנשים שאלו שאלות (נתעלם מזה שזה סך הכול חמישה אנשים, שזה רק שלושה אנשים יותר ממקודם - יחסית לפעילות בבלוג זה מלא), וזה ממש נחמד.

אז שנתחיל?

 

זהב שחור:

  1. איך קוראים לך?
    ג'ינג'ר, לצורך העניין. אולי נגיע לזה מאוחר יותר בהמשך הדרך.
  2. מאיפה אתה בארץ?
    מדרום תל אביב. זה כול כך דרום שזה רמת גן, אבל ההורים משלמים ארנונה לתל אביב, אז זה נחשב.
  3. מה צבע העיניים שלך?
    האמת היא שיש כמה. בדרך כלל ירוק עם גוון כחול מאוד בהיר. לפעמים הן ממש כחולות, לעיתים יותר רחוקות ממש ירוקות, ופעם במלא-מלא זמן, אפורות.
  4. מה אתה אוהב לאכול?
    זו אמורה להיות תשובה ממש ארוכה, אבל כעקרון, אפשר לסכם את זה בבשר, גבינות ובצקים, ביחד עם כול מה שהולך איתם. אני מאוד לא אוהב ירקות טריים, בגלל המרקם שלהם. אני קצת כמו הילדים הבעייתיים האלה שלא אוכלים שום דבר, רק שאני מוכן לנסות לפעמים.
  5. איזה ספר קראת לאחרונה?
    הספר האחרון שסיימתי הוא The End of Mr. Y, שקראתי פעם בעברית, ועכשיו באנגלית. כרגע אני קורא ספר בשם PopCo, של אותה הסופרת. גם הוא באנגלית. לפני זה אני לא ממש זוכר, לצערי.
  6. בלוי מועדף?
    <סתם כי אני חייב להיות אידיוט> יש לי סווטשירט אדום ממש מגניב שקניתי בלוס אנג'לס, והוא ממש בלוי. סביר להניח שהוא הבלוי המועדף עלי. הבילוי המועדף עלי, לעומת זאת, <כאן אני מפסיק להיות אידיוט> הוא כנראה ללכת לאיבוד בתל אביב. או זה, או ללכת עם אח שלי/עם חבר מאוד ספציפי לבנדיקט ברוטשילד (לכו לשם עכשיו, בפקודה. זו המסעדה הכי אדירה בעולם, לפחות בתוך הראש שלי).
     
אבולה:
  • אם היית צריך לדרג 5 דברים בחיים שלך מהכי טוב להכי רע, בלי הגבלה של נושאים, מה היית מדרג ואיפה?
    אני חושב שזו כנראה השאלה הכי קשה ששאלו אותי כבר הרבה זמן. לא קשה בקטע של "איך אני מספר את זה?", אלא ממש כזו שקשה לענות עליה. זה דבר טוב, יש לציין.
    הדבר הכי טוב בחיים שלי כרגע הוא, סביר להניח, העובדה שאני אקזיסטנציאליסט - הבנה שזנחתי בזמן האחרון. אם מישהו לא יודע, אקזיסטנציאליזם היא תורה פילוסופית שבבסיסה הגריסה כי הקיום קודם למהות. מה שזה אומר, בעצם, הוא שלעולם שלנו אין שום משמעות שחיצונית לו. אצל רוב האנשים מחסור כזה גרוטסקי במשמעות יהווה עילה להתאבדות, אבל אצלי זה מה שמחזיק אותי בחיים.
    הדבר השני, שהוא בעצם (לפחות בתאוריה) בדיוק באמצע בין הדבר הכי ניטרלי בחיים שלי לבין הדבר הכי טוב בחיים שלי, צריך להיות משהו יחסית טוב. אחרי הרבה מחשבה, אני חושב שאני יכול לומר שהדבר הכי מתאים הוא הדרך שבה אני מתלבש. זה דבר די אידיוטי, כי לא אכפת לי באופן מודע איך אני לבוש, אבל זה משהו כזה שיושב מאחורי הראש ומציק, ובתקופה האחרונה הוא מציק הרבה פחות.
    הדבר השלישי, שהוא בעצם הדבר הכי... ניטרלי בחיים שלי, הוא כנראה הקשר שלי עם המשפחה הרחוקה שלי. "רחוקה" כמו כול דבר שאי אפשר לומר במילה אחת (אין לי בני דודים, לא באמת, אז זה תופס כמו שצריך). כעקרון, יש לי משפחה די מפורקת, אבל לפעמים אנחנו נפגשים הרבה אנשים ביחד, וזה נחמד באותה המידה שזה מעצבן-מביך-אירוע-משפחתי.
    הדבר הרביעי הוא היחס שלי לבריאות של עצמי. יש לי בעיות עור ונשימה שאולי יהפכו להיות פחות נוראיות אם אני "אדאג לגוף שלי", אבל לא אכפת לי מספיק בשביל לעשות משהו, ואני לא אוהב את זה.
    הדבר הכי נורא (תחרות חצי-צמודה, אבל עם מנצח בטוח) הוא דווקא הכי קל - המיניות שלי. אני לא אוהב להתעסק בזה יותר מדי בלי להיות ממוקד. אולי יום אחד אני אכתוב פוסט רציני ומתוכנן בנושא. 

מר שמידט:

  • איך אתה נראה בתכלס? מה הגובה שלך, מבנה, צבע עיניים, ושאר ירקות?
    אני תמיד ממש שונא לתאר איך אני נראה, אבל זה לא באמת כזה נורא, אז אני אעשה את זה בכול זאת: יש לי זקן ג'ינג'י, שזו כנראה התכונה הכי בולטת שלי כרגע, ושיער שאפשר לקרוא לו ג'ינג'י, אבל הוא בעיקר בלונדיני. כמו שאמרתי קודם, יש לי עיניים בעיקר ירוקות-כחולות. אני לא יודע מה הגובה המדויק שלי, אבל הוא קצת יותר מ-1.80 (לפני כמה זמן הייתי בקופת חולים ומדדו לי שם 1.79, אבל זה היה כי הרופאה חשבה שיהיה מצחיק למדוד את הגובה שלי מהצד של הראש, או משהו כזה). לאנשים יש נטייה לא לשים לב לזה, אבל אני יחסית שמן. בעיקר בטן וירכיים, אם להיות ספציפיים. אני יחסית לבן, עם נטייה לשיזוף מוזר מעורב בורוד-אשכנזי (אני פולני כמעט במאה אחוז, אז לא קשה להסביר את הקטע הזה). יש לי גם ציפורניים די חסרות צורה, אבל אף אחד לא באמת שם לב לזה אי פעם.

Dr. Perry Cox:

  1. בתור ג'ינג'י אתה באמת מתעצבן מהר?
    בתוך הראש שלי, מאוד, אבל לא מעבר לזה. לימדתי את עצמי להתעצבן קודם בתוך הראש ורק אז לתת לזה לצאת החוצה. אני לא מצליח לעצור את עצמי רק כשאני ממש עצבני.
  2. איך הגעת לישראבלוג?
    בפעם הראשונה? אני לא ממש זוכר. אני לא חושב שזה היה משהו מודע. בפעם הזו, חבר שלח לי לינק למשהו שהגיע למומלצים (במטרה די מובהקת ללעוג לו, אני חושב), וזה נראה לי ממש חמוד, וזה עשה לי חשק לחזור.
  3. ומה הדבר שאתה ממש הכי אוהב לעשות?
    דברים אקראיים בתל אביב. לפני כמה ימים, למשל, נסעתי באוטובוס למרכז תל אביב, לרחוב אבן גבירול, כדי לקנות לחם ממאפייה ספציפית.

HalezTrailz:

  1. סרט מועדף/שהכי התחברת אליו, שהשאיר עלייך רושם או כל דבר אחר בעצם, ולמה?
    כבר מזמן לא עניתי על השאלה הזו... אני חושב שהסרט האהוב עלי הוא ג'ונו, אבל פשוט כי הוא חמוד בצורה יוצאת דופן, וכי אלן פייג' וזה.
  2. איזה שיר אהוב יש לך שתמיד מעלה לך את מצב הרוח?
    אי אפשר ממש לקרוא לזה "מעלה את מצב הרוח", אבל השיר שהכי מתקרב לזה הוא Becoming Insane של אינפקטד מאשרום. הוא אפילו סוג של "בדיחה פרטית" שלי ושל אח שלי, בצורה מאוד עקומה.
  3. אילו דברים גורמים לך אושר/שמחה?
    האמת היא שאני ממש קיטשי בקטעים האלה. שני הדברים שהכי גורמים לי לשמוח הם זוגות וגשם. 
אז מה, נגמר? כן, כנראה שנגמר.
 
מאוד נהניתי, מקווה שגם אתם תהנו,
ג'ינג'ר אייל.
נכתב על ידי ג'ינג'ר , 17/3/2012 05:06   בקטגוריות שאלות ותשובות, אני אידיוט, גשם, הגוף שלי מתפורר, משפחה  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בחורות יפות והזקן של סבתא


היום, כשאכלתי ארוחת צהריים, חשבתי קצת. לא משהו שאני נוהג לעשות בשעת ארוחת הצהריים, אם להיות כן - בדרך כלל אני פשוט גומע מה שלא נמצא בצלחת וחוזר לפינה שלי, בה אוכל לחשוב בשלווה (במהלך הזמן, פיתחתי מודעות משונה לזמנים בהם אני חושב. אני משתדל לחשוב רק כשאני יודע שאני מסוגל לעשות עם זה משהו. זה מוזר, ומעצבן, לפעמים, אבל מסיבה לא ברורה, המודעות הזו מאוד חשובה לי, וזו תוצאה שלה). בארוחת צהריים, בדרך כלל יש מה שיפריע לי לחשוב, אז אני משתדל להימנע מזה. לפעמים אני גם מדבר עם מי שיושב איתי, אבל משום מה זה לא תמיד הולך. כשאני מדבר על חשיבה, אני לא מתכוון על החשיבה הרגילה, זו שנמצאת שם ברקע כול הזמן. אני מדבר על משהו מעבר לרעש רקע של הראש - משהו שיותר בכיוון של לדבר לעצמי בתוך הראש. חשיבה מודעת. הסוג אותו חושבים בקול רם, לפעמים.
 
אז היום, כשאכלתי ארוחת צהריים, חשבתי קצת. משום מה, חשבתי על הזקן שלי. כשאני משחזר עכשיו, אני נזכר שמשום מה חשבתי על משהו שהאקסית אמרה לי פעם (אני נשמע ממש אובססיבי לגביה, וזה נכון ברמה מסוימת, אבל רק כי אני אובססיבי בנוגע לכול דבר. כול הדברים הקטנים האלה שלא צריך לזכור, אבל גורמים לאנשים לחייך, מתישהו). היא אמרה לי פעם, אחרי המון זמן שלא דיברנו, שנעשיתי הרבה יותר דומה לאבא שלי. מחשבה אחת הובילה לאחרת, ופתאום הסתכלתי על אבא שלי, שישב על אותו שולחן, רק במקום לאכול, עשה משהו במחשב. הסתכלתי על נקודה מאוד ספציפית, או לפחות אזור מאוד ספציפי - הזקן. לי ולאבא שלי יש את אותו זקן.
 
משום מה, באותו הרגע, צחקתי לעצמי (בפה מלא דם, מה שהוסיף לאפקט הצחוק. בשר זה רצח), ונתקפתי דחף להסביר. למי להסביר? אולי לי, כי אני נהנה מזה, או אולי לקהל הקוראים הבלתי נראה שקורא את הספר הלא קיים בו כול זה כתוב, לא חשוב. נתקפתי דחף להסביר את התופעה הזו - הזקן. יש לציין שהזקן של אבא שלי הוא זקן מלא - כזה שמקבלים כשפשוט לא נוגעים בו. הרבה חושבים שזה זקן מוזנח, אבל אין להם מושג כמה קשה לשמור זקן כזה שלא יראה כמו סחבה, ושלא יגרד כול הזמן. הזקן שלי עבר המון גלגולים, ובסוף הגיע לאן שהוא עכשיו. הפואנטה היא לא הצורה, כמו שהרבה יחשבו ("זקן כמו של אבא"), אלא הזקן.
 
אתם בטח תוהים מה הקטע, בעצם. כי "סתם כי אני אוהב" זה לא ממש קטע. לא קטע מספיק רציני בשביל פוסט כזה ארוך. אז גילוי נאות - הקטע הוא הצבע. כשהייתי קטן, היה לי שיער כתום. כתום עמוק, כהה כזה, שאי אפשר לטעות בזיהוי שלו. היו לי תלתלים כתומים-כתומים, שלא באמת ייחסתי להם חשיבות (טוב, הייתי ילד קטן, איזה ילד קטן מתייחס לשיער שלו ברצינות?). סבתא שלי הייתה קוראת לי ג'ינג'ולה (עם "לה" כזה של יידיש), בגלל זה. טוב, בגלל זו לא מילה מתאימה, כי היא מילה יחסית שלילית, אבל אתם מבינים אותי. כשהייתי בן קצת יותר משלוש עשרה, היא מתה ביחד עם הכינוי הזה, ואני נשארתי עם שיער מוזר וחיבה מעצבנת למרלבורו לייט. אימא שלי קוראת לי ככה לפעמים, אבל רק כשאנחנו לבד ואנחנו מדברים עליה.
 
בערך בכיתה ג', החלטתי להאריך שיער. סירבתי להסתפר (אימא שלי הייתי צריכה ממש לשכנע אותי בכול פעם מחדש לגזור רק את הקצוות, כי ממש חייב), כי אהבתי את הרעיון של שיער ארוך, אבל היה לי שיער די מזעזע, כשחושבים על זה. כשהארכתי את השיער, הוא איבד מהצבע. מדי פעם, כשהיה רטוב, הג'ינג'י היה יוצא החוצה, אבל לא בלי מאמץ מיוחד. בחופש הגדול שלפני כיתה י' (בעשר באוגוסט 2009, בשעה עשר בלילה. אמרנו אובססיבי, לא?), גזזתי את השיער. מאז, אני מסתובב עם שיער יחסית קצר. אני לא מספר אותו לאורך של פחות משלושה מילימטרים - פחות משישה מילימטרים מרגיש לי קצר מדי, אבל לפעמים יש לי מצב רוח לזה. עכשיו, במקום תלתלים, השיער שלי גדל לצורה מוזרה ולא מוגדרת - אולי יום אחד תראו, אבל אני בספק, משום מה.
 
אז רגע, אני סתם מסתבך. אז עכשיו יש לי שיער קצר, ויחסית נטול צבע. רוב הזמן אני יחסית שטני, עם נטייה לבלונדיני, ולפעמים, בשמש, ג'ינג'י. המקום היחיד בו יש לי שיער ג'ינג'י הוא בזקן. הזקן כתום בערך כמו השיער שהיה לי ממש פעם (וואו, עברו בערך עשר שנים, איזה דפוק זה) - כתום כהה, חזק כזה. סתם, מחשבות של ארוחת צהריים.
 
הזמן טס, בינתיים, והפוסט הזה כבר ממש ארוך, אז על בחורות יפות נדבר בפעם אחרת. תזכירו לי?
 
באהבה נתולת תנאים, או שלא,
ג'ינג'ר אייל.
נכתב על ידי ג'ינג'ר , 26/2/2012 03:37   בקטגוריות כתיבה אסוציאטיבית, משפחה  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
Avatarכינוי:  ג'ינג'ר

גיל: 31

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

9,316
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , 18 עד 21 , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לג'ינג'ר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ג'ינג'ר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)