|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
בחורות יפות והפוסט האחרון
טוב. אז לפני הכל, תיכנסו לכאן. אני צריכה את הכניסות. אבל זו סתם אני, דוחפת אתכם לבלוג החדש שלי. יותר על זה אחר כך - בינתיים יש לי פוסט סיכום לכתוב.
דרך אגב - תרגישו חופשי, בפעם האחרונה, לשאול אותי שאלות. הפעם אין הגבלות בכלל.
פתחתי את הבלוג הזה לפני כמעט שנה וחצי. המטרה שלי הייתה לקבל סוג של פידבאק (בעברית קוראים לזה צומי) על המחשבות שלי. כשקיבלתי תגובות מארבעה אנשים שונים, הרגשתי אופורית (טוב. אז כנראה הרגשתי אופורי). אחרי הפוסט הראשון כתבתי שני פוסטים יחסית סתמיים. לשני מביניהם אולי מגיעה מעט התייחסות, אבל לראשון בטוח שלא. אחריהם הגיע פוסט שדי עיצב את איך שהבלוג נראה. מגדלים באוויר. השורה התחתונה של הפוסט (תרשו לי לערוך אותה קצת) הייתי ש"כשאת מתכננת הכל עד לרמת הפרט הכי קטן ושום דבר לא הולך לפי התכנית, אין לך שליטה. כשאת מתכננת הכל עד לרמת הפרט הכי קטן והכל עובד, אבל את לא משיגה את מה שרצית, אני סתם מטומטמת. הפוסט הזה היה הראשון בקטגוריית אני אידיוט, שלימים גדלה למימדי ענק (כמעט חמישים פוסטים, נראה לי), והפכה להיות אחד הדברים שהכי אהבתי בבלוג הזה. מעטים יבינו, אני חושבת, את התחושה הטובה כל כך בזה שבכל פעם שאני נכנסת למקום של המחשבות שלי, משהו מזכיר לי שאני עושה עניין סתם. כמובן שגם מההלקאה העצמית אני נהנית, אבל יותר על זה אחר כך, אולי.
בפוסטים הבאים לאחר מכן, דיברתי המון על היחס שלי למשפחה. עניתי על שאלות וצברתי קהל קוראים יחסית יציב. בפוסט הזה כתבתי שאני נשמעת לעצמי כמו מתבגרת ממורמרת. כשהתחלתי להיפתח בפני עצמי נזכרתי בהמון פוסטים (ומקרים "בחיים האמיתיים") בהם השוותי את עצמי בכאב לטינאייג'רית. השוואה שידעתי והבנתי מה היא אומרת עלי עוד לפני שהתחלתי לצאת עם האקסית מ"מגדלים באוויר". בפוסט שלאחריו ניסיתי להיפתח קצת יותר. החלטתי לפלוט את המחשבה השלמה הראשונה שלי על טרנסיות כאן בבלוג, ובסוף ויתרתי. פוסט אחרי זה כתבתי, באותיות אפורות מפוזרות, "אני קצת טראנס, אני חושב." מישהי החליטה לכתוב את זה בתגובות, בלי להסתיר, וכמעט ומחקתי את התגובה שלה.
בפוסט שאחרי זה התחלתי לכתוב על בחורות יפות. בפוסט שאחריו הסברתי את האובססיה שלי, שהתנפחה למימדי הפרעה תפקודית לתקופה מסוימת, עד שהתפוצצה והזכירה לי שהיא סוג של הפרעה פסיכיאטרית (ראו ערך "טרנסיות"). מאיה היא מי שאני רוצה להיות. גם הפוסט הזה חשוב. אני לא יודעת למה. בפוסט הזה סיפרתי על התחלה של משהו חדש. בפוסט הזה קראתי למשהו החדש הזה אלה, שם שאימצתי לעצמי לא מזמן, ובפוסט הזה הסברתי איך היא עוזרת לי לשנוא את עצמי פחות.
אחרי תקופה לא קצרה של המון פוסטים די נחמדים, הגעתי למומלצים. ניצלתי את זה כדי להמליץ על שלושה בלוגים שאני מאוד אוהבת, ואז נעלמתי. כשחזרתי, חודש לאחר מכן, כתבתי פוסט ריק לגמרי. פרסמתי פוסטים סבירים וריקים במשך תקופה, גם אם חשובים, ואז נעלמתי שוב. כשחזרתי, הייתי בטוחה שלא נשאר פה אף אחד. בפוסט הזה אמרתי שאני רוצה ללבוש שמלה ולרקוד. אחרי שכמעט קרסתי לתוך עצמי שוב, החלטתי להיפתח. בפוסט הזה התחלתי להיות אני. גם הפוסט הזה חשוב, אבל אין לי שום דבר לומר עליו.
אם מישהו תהה, אגב, עוד לא יצא לי לדבר עם אימא שלי. הלינק מהפוסט הזה כבר לא גורם לי לרצות לבכות. התחושה שתיארתי בפוסט הזה רק הלכה והתעצמה. אני מבינה, פתאום, שמסביבות אמצע אוקטובר אין לי בית שאני יכולה לקרוא לו שלי. הוידוי הכי גדול שלי היה בפוסט הזה. לא ממש מרגישים את זה, אבל הפוסט הזה היה אחד הרגעים הנוראים ביותר שלי בשנה וחצי האחרונות.
כשכתבתי את הפוסט הזה כבר היה ברור לי שאני עומדת לעזוב את הבלוג בקרוב. כן, זה אותו השם. השפתיים שלי עדיין כואבות, אבל אני לומדת לחיות עם זה. אבל טוב, הנה אני כאן.
זה כנראה המקום בו אני מוסיפה כמה מילים מעצמי.
עברתי המון בבלוג הזה. כשפתחתי אותו, אני חושבת שהייתי שבר כלי. לא הצלחתי לחשוב, אז פתחתי אותו כדי להוציא הכל החוצה. זה הפסיק לעבוד מתישהו, אז ניסיתי ללכת, ואף פעם לא באמת הצלחתי. לא הצלחתי כי אני אוהבת אתכם. אני סאקרית מטומטמת, כשזה מגיע לתשומת לב. חלקכם הרווחתם את זה ביושר לגמרי, אבל גם אם הגבתם פה בדיוק פעם אחת, האהבה הזו מגיעה לכם לא פחות. גם כל אפס שהתחיל איתי דרך המייל ונעלם כשגילה שאני לא בחורה גנטית שווה את האהבה שלי, כי אני נמצאת עכשיו במקום הרבה יותר טוב משהייתי בו אי פעם. אני מאוהבת עד מעל לראש במישהי מהלימודים, ואני שוקלת להציע לה לצאת, ואני לא מתחילה אפילו לחשוב על למה היא תשנא אותי, ולמה זה לא יעבוד. הייתם מאמינים?
תודה לכולכם. אני אוהבת את כולכם. את חלקכם יותר מאחרים, אבל זה לא משנה כרגע.
נעים להכיר. פעם קראו לי איתי, והייתי מפוחד מהצל של עצמי. שיניתי את זה לג'ינג'ר אייל, והתחלתי להיפתח קצת יותר. היום קוראים לי אלה, ואני די בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון.
בהמון אהבה חסרת תנאים, כל עוד אתם מספקים את הסחורה,
אלה.
| |
בחורות יפות ושנאה יוקדת
היום הייתי רוצה שתכירו את טלי. טלי היא בלוגרית שיש לי נטייה די מטומטמת ואכזרית לנגח פעם בכמה זמן, אבל הפעם בחרתי לא לעשות את זה, אלא להתייחס כאן לפוסט הזה שהיא פרסמה לפני יום-יומיים. כבר מזמן לא ניסיתי פשוט להתיישב ולכתוב פוסט, וכשהתחלתי לכתוב לפוסט שלה תגובה, שמתי לב שאני ממשיכה, וממשיכה, וממשיכה, ושכבר מזמן עברתי את מגבלת האורך לתגובה לפוסט.
אני חושבת שאת השנאה העצמית שלי אפשר להבין לעומק באמצעות סיפור של יום אחד בודד - היום בו יצאתי מהארון בפני אימא שלי. תוך כדי שיחה מאוד ארוכה, סיפרתי לה שלתקופה מסויימת הייתי חותכת את עצמי ברגליים. אחרי השיחה הדי משעממת של "את לא אשמה בזה, הייתי במקום ממש לא טוב שאני לא אחזור אליו," הבנתי שאני לא יכולה להבטיח לה את זה. נזכרתי שממש יומיים לפני השיחה שלנו, חשבתי על כמה אני מתגעגעת לתחושה של הדם שזורם על הרגליים, ושל הסבון שצורב את החתכים. בדרך כלל לא הייתי עושה יותר מאחד או שניים, אבל הייתי מקלפת את אלה של הלילה שעבר. לקלף פצעים זה מנהג שלי, בלי קשר לחתכים.
הפער הזה בין להבין מה זה היעדר אהבה עצמית לבין לא להבין הוא עצום. יכול להיות שהוא אפילו בלתי ניתן לגישור. אחת הסיבות שסיימתי את הקשר האחרון שלי היה התגובה של אלה לעובדה שפעם הייתי פוגעת בעצמי. היא לא ניסתה להבין, או לקבל, אלא פשוט נרתעה מזה. בבירור, היא הייתה מאלה שלא יכולים להבין אפילו קצת. מן הסתם לא נפרדנו רק בגלל זה. לצערי, אני לא יכולה לראות את עצמי נשארת או יוצאת ממערכת יחסים רק בגלל זה. זה די אכזרי מצדי, אבל הייתי רוצה להגיע למצב כזה.
מה שעצוב זה שהשנאה העצמית היא לא הבעיה האמתית. היא שם, והיא כואבת, אבל הבעיה היא בעיקר באי היכולת להפסיק אותה. המון פעמים מצאתי את עצמי חושבת את המחשבה "טוב, בסדר, תכעסי על עצמך קצת ותמשיכי הלאה," אבל אף פעם לא הצלחתי לגרום לעצמי להאמין שיש בה שמץ של אמת. כבר קרה לי שהסתכלתי במראה ולא תיעבתי את מה שראיתי - ידעתי שיבואו אלי רגעים טובים יותר מאלה שעוברים עלי באותו הרגע, אבל ידעתי גם שהם לא יפסיקו לחזור. באיזשהו מקום, כרגע, אני חושבת שכבר השלמתי עם השנאה הזו.
כשאני חושבת על זה, החתכים הם דוגמא גרועה, כי אתם לא מבינים באמת מה עומד מאחוריהם. תאמינו או לא, אבל החתכים מביאים הרבה יותר תועלת מנזק (לפחות כל עוד אף אחד לא רואה אותם). כשהתחלתי לחתוך, זה היה מתוך סקרנות. אני די בטוחה שכבר הזכרתי את זה כאן, אבל ניחא, זו לא תהיה הפעם הראשונה בה אחזור על עצמי. בשורה התחתונה, חתכתי את עצמי כי זה כיף. לא "כיף" מופשט של להרגיש קיימת, או של לקחת שליטה, אלא סוג די מטומטם של כיף. כשכואב לנו, הגוף מנסה לעשות הפוך, וגורם לנו להרגיש טוב פיזית. בדרך כלל זה לא מספיק בשביל לגרום לנו ממש להרגיש טוב, אבל בתור מישהי שכל הילדות קילפה עצמה חתיכות עור מהרגליים, הכאב של חתך חלק ונקי, אפילו לא שטחי מדי, הוא כלום. הוא מתגמד לעומת העונג שבתחושה של הדם שמפעפע החוצה בפתח שמרגיש קטן הרבה יותר מדי.
הפסקתי כי הרגשתי שאני מתמכרת. הייתי עושה את הכל מאוד נקי ומאוד מסודר, והפסקתי אחרי פעם אחת בה חתכתי טיפה עמוק מדי. לא היה נזק של ממש, אבל זה כאב יותר מבדרך כלל, וממש נלחמתי כדי להתעלם מהכאב. תוך כדי המקלחת שאחרי, כששטפתי את החתך, שמתי לב שהסבון שמחליק עליו לא מרגיש אותו הדבר. אז הבנתי שהגזמתי, ואם אני רוצה להמשיך, אני צריכה להיזהר. לא רציתי להיזהר, אז פשוט הפסקתי. לפני כמה חודשים נתקפתי געגוע ממש חזק לתחושה ההיא, אבל פתאום הבנתי שאין לי איך לעשות את זה. אני גרה בדירה עם שותפים, ואין שום ארון קטן עם ארגז כלים לשים בו סכין יפנית.
הסיבה שאני מקשרת את החתכים לשנאה העצמית שלי בקשר כל כך חזק, למרות שאני מסבירה שוב ושוב שאין אחד, היא שהם הדרך הכי יעילה שאני מכירה להתמודד איתה. להיפטר ממנה אי אפשר, אבל למשוך אותה אל מתחת לקו המים אני מצליחה לנסות. היופי שבתחושה הוא ההצפה. במשך כמה שעות אחרי שהדם נקרש, אפשר להקדיש את כל האנרגיה ששמורה להתמודדות עם עצמך להרגעה של האקסטזה. עד שהחתך מפסיק לכאוב, את פועלת במנגנון פגע או ברח מוזר, שלא מתקשר נכון לשום סיטואציה. פתאום אין מספיק אנרגיה לשנאה עצמית, והיא שוקעת, נחנקת מהמיצים של עצמה. כמובן שהיא אף פעם לא מתה, אבל לוקח לה זמן לחזור. אני מרגישה זקנה כשאני אומרת שהכי קשה זה בלילה. לא קל לי ללכת לישון, כי אני מפחדת מחלומות. ההשלכה המיידית של זה היא להתחיל לרדת על עצמי. זה מאוד קל, כשאת יצירתית מספיק.
כשנפרדתי מאלה (הערה קטנה לעצמי: את מדברת עליה המון, כנראה עוד לא התגברת עליה לגמרי), אחת המחשבות שליוו אותי לאורך רוב שעות היום הייתה "את תישארי לבד לתמיד, כי יש לך הרבה יותר מדי קריטריונים." בדרך כלל זו מחשבה שהצלחתי להתנער ממנה, כי הנה, כבר יצאתי עם שתי בחורות שכל אחת מהן עונה בערך על שניים או שלושה מהקריטריונים שלי, מתוך אינספור. אחרי אלה הבנתי שאני הרבה יותר בררנית ממה שאני מסוגלת להרשות לעצמי. עם הראשונה (עוד לא חשבתי על שם - יש למישהו הצעות?) לא הייתה לי הבעיה הזו, כי אני הייתי זו ששומרת עליה - זו ששם כדי שזה לא יקרה. עד שהתחלתי לצאת עם אלה, הייתי בטוחה שבני אדם באים לעולם שבורים כמוני. עצם הרעיון שיש אנשים שהשנאה שלהם כלפי עצמם לא מורגשת ברמה כלשהי (או אפילו, אולי, שוד ושבר, לא קיימת) נראה לי מופרך מהיסוד.
יש לי עוד המון מה לכתוב, אבל נמאס לי לנסות להוציא את זה החוצה, אז אני אפסיק את זה כאן.
tl;dr אני מטומטמת ששונאת את עצמה,
ג'ינג'ר אייל.
| |
בחורות יפות ולחזור אחורה
עשיתי משהו שאני לא גאה בו בכלל. משהו מינורי שאני אפילו לא אזכיר. עשיתי את המשהו הזה כשעברתי על התגובות לקטעים ישנים בבלוג. המשהו הזה, בלי להיכנס למה הוא או באיזה דבר בו אני כל כך לא גאה, גרם לי לשים לב למשהו. אני חושב שאני חוזר אחורה. עוד אין לי ממש מושג מה זה אומר, אבל אני מרגיש כאילו משהו בתקופה האחרונה גורם לי לחזור להיות הרבה יותר דומה למי שהייתי פעם. קצת יותר מזכיר את תקופת "מגדלים באוויר", אבל לא בדיוק. אולי עם יותר ביטחון עצמי ופחות שנאה עצמית. עכשיו אני לא שונא את עצמי, אלא את הגוף שלי. למזלי, יותר קל להתמודד עם סוג כזה של שנאה.
אני מדפדף עכשיו על ה-activity log של הפייסבוק שלי ומחפש דברים שפרסמתי כך שרק אני אוכל לראות. פרסמתי אותם במטרה שיום אחד אעשה את מה שאני עושה עכשיו ואזכר מה הם אומרים. קצת לפני שנפרדתי מאלה, כשזה כבר היה יחסית ברור, אם אני זוכר נכון, שבקרוב זה ייגמר, פרסמתי את הסטטוס הזה:
"ללבוש שמלה ארוכה-ארוכה ולרקוד עד שאין יותר כוח בידיים וברגליים ובהכל."
זו לא ממש חוכמה לזכור מה הוא אומר, כי עבר בקושי חודש מאז, אבל אני די גאה בעצמי שאני עוד זוכר את ההרגשה שלי כשנתקלתי בו. הסטטוס המוסתר הבא אחריו גורם לי לרצות לעצור, אז אני אפילו לא אכתוב כאן מה הוא.
ובנימה אופטימית זו - עוד חודש פחות שבוע יש שנה לבלוג! יש שתיים מהקוראות של הבלוג (אולי יותר, אבל סביר להניח שזה כי הן היו שקטות בחודש-חודשיים הראשונים) שאני זוכר עוד מינואר שעבר. שתיכן אדירות בהמון צורות שונות, תודה על כל הדרך הזו (אני לא עוזב, אל תדאגו. סתם בא לי לומר תודה).
ואם כבר אז כבר:
תשאלו שאלות וכאלה, אני אענה עליהן באחד מהפוסטים הבאים
אוהב אתכם וכאלה,
ג'ינג'ר אייל.
| |
בחורות יפות ולגמור עם זה מהר
החלטתי שהפעם שלושה ימים יספיקו לי. אם מישהו פספס, ב פוסט הקודם שלי ביקשתי מכם לשאול אותי שאלות. מן הסתם, זה לא הצליח כמו בפעמים הקודמות. בין היתר, כנראה, כי בפעמים הקודמות חיכיתי שלושה פוסטים לפני, ולא שלושה ימים, אבל ניחא, התגעגעתי לזה ממש:
cruda: אולי תישארי לקצת?
- מה שלומך?
האמת היא שבסך הכל, די נחמד. תקופה ממש, ממש נוראית. במוצאי שבת נפרדתי מהאישה שהכי אהבתי אי פעם, ואני לא מסוגל לבכות. אני לא מסוגל לבכות גם בלי קשר לזה, כן? אבל זה רק הופך את זה ליותר מתסכל. כמעט הצלחתי לבכות לא מזמן, אבל זה היה במעונות של האוניברסיטה, אז עד שמצאתי מקום לשבת בו בשקט לבכות, זה נעלם לגמרי. אבל האמת היא שבסך הכל, שלומי די נחמד.
- איזה שיר הוא השיר האהוב עליך עכשיו? ברגע זה ממש?
השיר התחלף, אבל נשארנו באותה הלהקה. הפעם משהו אקוסטי.
- אתה מודע לזה שחבל שאתה לא כותב כאן יותר?
האמת היא שכן, אני מודע לזה. גם לי ממש חבל, אבל עכשיו זה חוזר אלי. אני חושב שזה טוב, אבל לכי תדעי...
אבולה: התגעגעתי ממש.
- לאן נעלמת?!?
יצא לי לגמרי החשק לכתוב. כשהתחלתי לצאת עם אלה, הכל היה ממש טוב יותר מהתקופה שלפני, וכשדברים התחילו להיות פחות נחמדים, הרגשתי שזה לא נכון לכתוב על זה, כי יש לי חברה, והיא צריכה להיות מי שאני מדבר איתה על דברים. לפעמים פרקתי תסכולים בסטטוסים לא מובנים בפייסבוק (זו המומחיות שלי), אבל זה לא משהו שעוזר באמת.
elizabeth chatter: מקווה לא לגרום לך לחכות יותר מדי...
- לאן נעלמת ולמה חזרת דווקא עכשיו?
אני די בטוח שנעלמתי כי התחלתי לצאת עם אלה. באותו הזמן גם התחלתי לאבד את היכולת לכתוב לקצת זמן, אבל לאחרונה הצלחתי להחזיר אותה. חזרתי עכשיו כי זה מרגיש נכון. חוץ מזה שאני והיא נפרדנו, אז המקום שמרגיש לי הכי טבעי לבוא אליו הוא כאן.
- איזה אוכל גורם לך להרגיש בבית?
מרק כתום של אבא שלי ועוף בקארי של אימא שלי. יש עוד מלא דברים, אבל שני אלה הם הכי טובים.
- מה אתה עושה כשאתה רוצה לנוח ולהירגע?
שוקע בתסכול ומתחיל לשנוא את עצמי. אני לא מצליח להירגע אף פעם, זה תמיד מגיע לבד.
דווקא יותר ממה שחשבתי. שמח לראות את כולכן. ^^
בעייפות נוראה, כי ישנתי השבוע בערך עשרים שעות,
ג'ינג'ר אייל.
| |
בחורות יפות ולחזור על ארבע
מישהו עוד מסתובב פה?
אוהב אתכם אהבה בלתי אמצעית, כל עוד אתם מספקים את הסחורה,
ג'ינג'ר אייל.
נ"ב: בואו שאלות ותשובות. אם אתם לא מכירים את הקטע, יש קטגוריה כזו, עם מלא פוסטים ישנים.
| |
בחורות יפות וקמבאק מינימליסטי
אי אפשר לומר שהפתעתי מישהו, נכון? עכשיו, ברגע התחלת כתיבת הפוסט הזה, עברו חודשיים ושלושה ימים מאז פרסום הפוסט האחרון שלי. הפוסט המדובר כנראה היה המגנה אופוס של הבלוג. היצירה הגדולה, שלא תבוא טובה ממנה, ואם תבוא, כולם יזדעזעו ויכריזו על מהפיכה. אם יש פוסט אחד שמשתווה לו, זה " מגדלים באוויר" אבל אני לא משווה שום דבר ל"מגדלים באוויר". בפוסט הראשון שלי אמרתי שזה יקרה, ואם נבואת הזעם שלי תתגשם, כנראה שלא אחזור שוב. לא הייתי מהמר על זה, כי בניגוד לשאר הבלוגים שלי, לזה מאוד נקשרתי. כנראה שזה האנשים. האנשים והדיסקרטיות.
על כול פנים, אני עוד חי, והכול בסדר, תודה ששאלתם. אני כותב קצת יותר לאחרונה, שזה אומר שאם כודם כתבתי מינוס עשר, היום אני כותב אחד, ופעם הייתי כותב מאה בתקופה רעה. לא איכות, כמות. אפס זה המינימום שאני צריך בשביל להישאר שפוי. פעם הייתי כותב גם אלף, ובתקופה הממש טובה שלי, כשדם היה זולג לי מהרגליים כדרך קבע, הייתי כותב עשרת אלפים. לא שהכול ראה אור, ולא שהתוצרים היו רבים מדי, אבל הייתי כותב במשך הרבה זמן בלי לאבד את הפואנטה של עצמי. בימינו אני מאבד את עצמי אחרי עשרים מילים, וגם זה ביום טוב. לרוב אני ממשיך גם אחרי שנמאס, אבל אז אני - כמעט בלי יוצא מן הכלל - מוחק את הרוב. מה שיפה בלשבת לכתוב זה שאת רוב הזמן אני מבלה בתיקונים. אני משכתב, מסתכל מזווית אחרת, אומר למאיה שהיא מעצבנת אותי ולרון שישתוק, אפילו שהוא לא מדבר.
גם מאיה בסדר. היא קצת פחות רוצה שאכתוב עליה. אני לא מבין, ולמען האמת, כשאני חושב על זה אני נעשה עצוב, אבל כתבתי עליה בעיקר כדי לעזור לה, ועכשיו היא בסדר גמור. הסטרייטית שלה נעלמה לה מהראש. היא עשתה משהו מכוער בשביל זה, אבל עכשיו הכול בסדר. היא רוצה לחשוב שהכול בסדר, לפחות. לפעמים זה עוד רודף אותה, אבל זה בעיקר כי היא מנסה לחפש בכוח את מה שרע בעצמה. גשם בכלל נעלם, אבל עכשיו קיץ, ובסוף הקיץ הוא יחזור. אני אוכל לראות אותו יושב שם, על המיטה שלי, עם המגפיים על המסגרת, כי לא שמים רגליים על המיטה עצמה, עם מעיל עור כבר מדי, גופייה שחורה, ג'ינס שחור וחגורה שחורה. אולי הוא יספיק גם לקנות כפפות. סביר להניח שלא באמת יהיה חם אז, אבל זה הרגל שלו, של גשם. אף פעם לא חם או קר לו. תמיד עשרים ושתיים מעלות מציקות.
אז בין אלביס ל גפן, דווקא די נחמד פה. אני לא עושה שום דבר. התפטרתי מסטימצקי כי נגמר לי החשק, וכבר אין לי שום דבר אחר לעשות. קניתי DS. אם להיות ספציפי, 3DS. הוא ממלא לי את רוב שעות היום. הוא, המחשב והאנשים שאני מצליח להביא לתל אביב. מעבר לזה, יש גם את אלה. אלה היא מעבר ליומיום, בין היתר כי היא בצבא. סופי השבוע הפכו להיות זמנים נפלאים, ואיכשהו יצא שגם יש לי רמה מינימאלית של הערכה עצמית. מצחיק, לא זכרתי שהפוסט הזה מדבר גם על אלה.
אני חושב שאם לפני שנה הייתי מסתכל על מה שאני עכשיו, הייתי קצת מתאכזב, אבל אולי בקטע טוב. הייתי חושב "הייתי יכול לעשות עם עצמי יותר, אבל לא נראה שרע לי שם מדי". אולי הייתי מנסה לעשות דברים קצת אחרת, אבל אני מאמין בקיום של ציר זמן אחד, אז זה לא מאוד אפשרי. בשורה התחתונה, התאכזבתי מעצמי לא מעט לאחרונה, אבל לא בקטע שאין ממנו חזרה. אכזבה בריאה, שלא שונאת את היום שבו היא נולדה.
על כול פנים, לא הייתי פה מלא זמן, אז אולי תרצו לשאול אותי מה קרה.
פוסט שאלות ותשובות, אתם יודעים מה לעשות.
סתם, אני יודע שאף אחד לא יקרא את זה, אבל אני חייב את זה לעצמי. אולי יש עוד מישהו שירצה לעבור, להגיב "יואו, מזמן לא היית פה!" ולהיעלם.
אל תקשיבו לו, הוא נותן לכם הרבה יותר קרדיט בתור קוראים ממה שהוא חושב, הוא פשוט עסוק בזה שהוא נעלם לכם.
עד כאן, התגעגעתי מלא,
ג'ינג'ר אייל.
| |
בחורות יפות וודאות
אני חושב על להפוך את זה לעניין חודשי, אתם יודעים? לכו תדעו - אולי כדאי לכם לצפות לנושא שאלות בכול אחת לחודש ולנושא תשובות בכול 25. על כול פנים, בפוסט הזה ביקשתי מכם לשאול אותי כול שאלה שתרצו, וכמה מכם שאלו. הפעם יש פחות שאלות, אבל ניחא, זה נחמד גם בלי קשר. אז שנתחיל?
נמשים -
מה הדבר הכי טוב שיצא לך מישראבלוג?
אני חושב שהפוסט הזה. זה שהיה לי מקום לכתוב אותו ולקבל תגובות עזר לי לעשות את הצעד האחרון ולהתנתק לגמרי. מה אתם יודעים? אני אפילו לא עוקב אחרי הבלוג שלה יותר. התהליך המכוער והמגעיל שהעברתי את עצמי נגמר סוף-סוף, וחוץ מחסד נעורים מינימאלי וכמעט פאתטי, לא נשאר שם דבר.
זהב שחור -
מה היית רוצה להיות כשתהיה גדול?
כשאהיה גדול, אני רוצה להיות רופא.
פסח -
אתה חושב על קבוצת החברים הנוכחית שלך? היית רוצה לשמור אותה לטווח הרחוק, או שאתה רואה אותם כחברים לגיל המעבר?
מה שאני אוהב בקבוצת החברים הנוכחית שלי זה שאנחנו לא קבוצה במלוא מובן המילה. זה לא שכולנו נפגשנו במסגרת מחייבת כלשהי והתחברנו אחד עם השני יותר משהתחברנו עם השאר, אז בחרנו להישאר ביחד. זה משהו שפשוט קרה. נפגשנו בכלל באינטרנט, לא בצורה מאוד מאורגנת, ולאט-לאט הכרנו יותר ויותר. מה שקורה עכשיו זה שאנחנו יותר חברים אחד של השני מאשר קבוצה, ואני אוהב את זה ככה, כי אני יודע שאני חבר של כול אחד מהם בגלל עצמו, ולא כי הוא חלק מקבוצה. אתם, שני אלה שאולי קוראים את זה, ויודעים מי אני - תזכרו שאת שניכם אני אוהב בגלל מי שאתם, ובגלל זה בוחר לדבר איתכם.
Disht -
מתוך הנחה שאתה ג'ינג'י (אני חדשה פה) - ספרת פעם את כל הנמשים שלך?
ברוכה הבאה - בואי שוב!
בכול מקרה: אני ג'ינג'י, כמו שכבר אמרתי בתגובה על הפוסט הקודם. פעם אחת ניסיתי לספור את כול הנמשים, אבל אז הגעתי למסקנה שזה יאבד מהקסם, כי כול היופי של נמשים, באופן כללי, הוא שהם מין יישות אחת כזו, שפשוט נמצאת שם בתור "נמשים".
אבולה -
מה הדבר שבתור ילד הכי הפחיד אותך?
בתור ילד, הדבר שהכי הפחיד אותי היה, ללא ספק, להירדם. לא ההירדמות עצמה, או אפילו השינה, אלא הרעיון של לאבד את ההכרה לכול כך הרבה זמן. לא הייתי מסוגל לזכור חלומות בתור ילד, וחייתי בחרדות קיומיות שמא כול הזמן הזה שאני לא זוכר כשאני ישן יכול להשתלט עלי. בכיתה א' נשארתי ער לילה שלם כי פחדתי לא להתעורר לעולם. פשוט נשענתי על הקיר כול הלילה והחזקתי את עצמי ער בכוח.
מאיזה 3 דברים אתה הכי מפחד הוים כשאתה קצת יותר גדול?
האמת היא שזה די פשוט. הפחד הכי גדול שלי הוא עדיין לא להתעורר בבוקר. לפעמים אני נתקף חרדה באמצע הלילה, כי אני נזכר שהשינה, בשבילי, היא כמו חור בתודעה, שאני לא מסוגל לכסות או לאחות. הפחד הבא אחריו הוא הפחד מהחושך. פחות מהחושך עצמו ויותר מהמפלצות שנמצאות בו. כן - הילד כבר בן 18, אבל מה שמפחיד אותו זה מפלצות שהוא יודע שלא קיימות. פחד פואטי להחריד, אני חושב, אבל אני אוהב. הפחד הבא אחריו הוא פחד גבהים. מהרעיון של מקומות גבוהים אני דווקא לא פוחד בכלל; אני אוהב את התחושה הזו - הידע שיכול להיות שעוד מעט תיפול למטה - אבל אני מאבד תפיסה מרחבית ברגע שאני שם לב שאני גבוה ביותר ממטר מרצפה מוצקה. ורטיגו כזה - כמו שכרון מעמקים, רק בלי בעיות של חנקן בדם.
תודה לכם על עוד פוסט שאלות-תשובות נחמד ביותר. אני הייתי ג'ינג'ר ואתם הייתם קהל נפלא.
בחיבה מהולה בהתנשאות, כי יש מי שילטף את האגו שלי לאחרונה,
ג'ינג'ר אייל.
| |
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ינג'ר