|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
בחורות יפות ומטאפורת בייסבול
כן, מה שאתם חושבים.
ג'ינג'ר אייל.
אוי, אני כזה שנון כשאני אופורי.
| |
בחורות יפות ודימומים פנימיים
הכותרת היא בעיקר רמיזה משועשעת למישהי שמאוד היה חשוב לי שתראה את הפוסט הזה. גם לא רציתי לכתוב אותו לפני שהיא שאלה שאלה בעצמה, כי זה פשוט לא אותו הדבר בלי השאלות שלה. בכול מקרה, בלי להתמהמה יותר מדי, בואו נתחיל עם זה. השאלות נמצאות בתגובות של הפוסט הזה, והתשובות נמצאות כאן: זהב שחור
- לאן נעלמת? האמת היא שרציתי קצת להוריד פרופיל. מאוד לא רציתי שהבלוג שלי יתפרסם, כי עוד לא הבנתי מה אני רוצה ממנו בכלל. עכשיו אני קצת יותר יודע, ואני דווקא רוצה שהוא יתפרסם, אבל אני שמח שהורדתי פרופיל בתקופה הזו, כי מסתבר שזה אפילו לא מאוד פגע בקבוצת הקוראים שלי (Love you, guys <3).
- אתה הולך להיעלם שוב? אני מקווה שלא. הבלוג הזה מאוד עוזר לי להוציא מחשבות שלי ולסדר אותן, איכשהו, גם אם לא בסדר הנכון. אני לא יודע לומר באמת, כי גם ההחלטה להיעלם לפני החזרה הזו לא הייתה לגמרי מודעת, אבל אני מקווה להישאר לכמה שאני יכול.
- איך אתה מרגיש? למען האמץ, אני מאושר. יוצא לי לומר ולכתוב את זה הרבה לאחרונה, וזה מצחיק אותי בכול פעם מחדש. זה קצת כאילו אני לא מצליח להבין למה כול כך טוב לי. כעקרון, אני מנסה להתקבל ללימודי רפואה, ולא קל לי בכלל; אכזבתי את עצמי לא מעט השנה, ועוד לא יצא לי ממש להתמודד עם זה, אבל יוצא שדברים פשוט מחליקים למקום, והתחושה הטובה פשוט לא נעלמת כמו שהיא הייתה נעלמת פעם. לעזאזל, היא אפילו לא מרגישה כאילו היא עומדת לחלוף בקרוב.
Keith the Waetling
- איך אפשר לכתוב על מישהי כדי לעזור לה? לא נראה לי שזה נשאל כחלק משאלה לפוסט שאלות ותשובות, ובגלל זה קצת עניתי על זה בתגובות לפוסט, אבל אני מרגיש חובה לומר שאני כותב למאיה ועל מאיה כי מאיה היא בעיה מאוד גדולה שלי עם עצמי, שאני מנסה לתקן, אבל לא חושב שאני יכול.
נמשים
- כבר אמרתי לזהב שחור המקסימה לאן נעלמתי, אז אני אקפוץ ישר לשאלה השנייה, ברשותך.
- מה הדבר הכי חשוב בעיניך? זה משעשע לחשוב על זה. אני חושב שהדבר הכי חשוב בעיני הוא ספק - תמיד לחשוב אם יכולה להיות דרך אחרת. עומדת מאחורי זה פילוסופיה הרבה יותר מורכבת, אבל אם לגנוב מרימן את האמירה המפורסמת שלו בנוגע להשערה המקוללת, אני אגיד שפוסט זה צר ושחוק מכדי להכיל את כולה.
אבולה
- תבחר יעד. כל יעד עלי אדמות. מהו היעד, עם מי היית רוצה להגיע אליו, ולמה? המחשבה הראשונה שלי הייתה בנוגע לאלה איפשהו, אבל די טוב לי איתה איפה שהיא עכשיו. אם יש לי האפשרות לבחור כול יעד וכול אדם, הייתי בוחר לשבת עם סבתא שלי על המצבה שלה. אני די בטוח שהיא הייתה מזדעזעת מהרעיון הכללי, אבל זו המצבה שלה, אז בטח לא ממש יהיה לה אכפת. בכול זאת, בתור סבתא פולניה היא תמיד קצת פחות חשובה. כנראה שאחרי שהיא תגיד משהו כזה, אני ארגיש רע שאני יושב שם, אבל אדע שזה לא מה שהתכוונתי שזה יגיד, אז זה בסדר. אני מניח שהייתי רוצה את זה כי יצא לי להכיר אותה רק בתור הנכד שלה, ולא בתור האדם הבוגר שמנסה להבין את האישיות שלה. הכרתי אותי די טוב, בסך הכול, ואת השאר אני משלים בשיחות עם אימא שלי עליה, אבל הייתי רוצה לנבור ממש עמוק פנימה - לראות לאן מחילת הארנב מובילה. אני תוהה אם כמו באינטראקציה שלי עם אימא שלי, אני אצליח להוציא ממנה צדדים אחרים, שאי אפשר ביחד עם עוד אנשים. כתבתי פעם משהו על זה, בפוסט שנקרא בחורות יפות והזקן של סבתא - היה לי קשר מאוד מיוחד עם סבתא שלי, אפילו שלא ממש הבנתי אותו בתור מתבגר, ואני די בטוח שזה בדיוק מה שהייתי בוחר במצב כזה.
בכול מקרה, זה הכול להפעם.
אני הייתי ג'ינג'ר אייל, ואתם הייתם קהל נפלא.
| |
בחורות יפות וקמבאק מינימליסטי
אי אפשר לומר שהפתעתי מישהו, נכון? עכשיו, ברגע התחלת כתיבת הפוסט הזה, עברו חודשיים ושלושה ימים מאז פרסום הפוסט האחרון שלי. הפוסט המדובר כנראה היה המגנה אופוס של הבלוג. היצירה הגדולה, שלא תבוא טובה ממנה, ואם תבוא, כולם יזדעזעו ויכריזו על מהפיכה. אם יש פוסט אחד שמשתווה לו, זה " מגדלים באוויר" אבל אני לא משווה שום דבר ל"מגדלים באוויר". בפוסט הראשון שלי אמרתי שזה יקרה, ואם נבואת הזעם שלי תתגשם, כנראה שלא אחזור שוב. לא הייתי מהמר על זה, כי בניגוד לשאר הבלוגים שלי, לזה מאוד נקשרתי. כנראה שזה האנשים. האנשים והדיסקרטיות.
על כול פנים, אני עוד חי, והכול בסדר, תודה ששאלתם. אני כותב קצת יותר לאחרונה, שזה אומר שאם כודם כתבתי מינוס עשר, היום אני כותב אחד, ופעם הייתי כותב מאה בתקופה רעה. לא איכות, כמות. אפס זה המינימום שאני צריך בשביל להישאר שפוי. פעם הייתי כותב גם אלף, ובתקופה הממש טובה שלי, כשדם היה זולג לי מהרגליים כדרך קבע, הייתי כותב עשרת אלפים. לא שהכול ראה אור, ולא שהתוצרים היו רבים מדי, אבל הייתי כותב במשך הרבה זמן בלי לאבד את הפואנטה של עצמי. בימינו אני מאבד את עצמי אחרי עשרים מילים, וגם זה ביום טוב. לרוב אני ממשיך גם אחרי שנמאס, אבל אז אני - כמעט בלי יוצא מן הכלל - מוחק את הרוב. מה שיפה בלשבת לכתוב זה שאת רוב הזמן אני מבלה בתיקונים. אני משכתב, מסתכל מזווית אחרת, אומר למאיה שהיא מעצבנת אותי ולרון שישתוק, אפילו שהוא לא מדבר.
גם מאיה בסדר. היא קצת פחות רוצה שאכתוב עליה. אני לא מבין, ולמען האמת, כשאני חושב על זה אני נעשה עצוב, אבל כתבתי עליה בעיקר כדי לעזור לה, ועכשיו היא בסדר גמור. הסטרייטית שלה נעלמה לה מהראש. היא עשתה משהו מכוער בשביל זה, אבל עכשיו הכול בסדר. היא רוצה לחשוב שהכול בסדר, לפחות. לפעמים זה עוד רודף אותה, אבל זה בעיקר כי היא מנסה לחפש בכוח את מה שרע בעצמה. גשם בכלל נעלם, אבל עכשיו קיץ, ובסוף הקיץ הוא יחזור. אני אוכל לראות אותו יושב שם, על המיטה שלי, עם המגפיים על המסגרת, כי לא שמים רגליים על המיטה עצמה, עם מעיל עור כבר מדי, גופייה שחורה, ג'ינס שחור וחגורה שחורה. אולי הוא יספיק גם לקנות כפפות. סביר להניח שלא באמת יהיה חם אז, אבל זה הרגל שלו, של גשם. אף פעם לא חם או קר לו. תמיד עשרים ושתיים מעלות מציקות.
אז בין אלביס ל גפן, דווקא די נחמד פה. אני לא עושה שום דבר. התפטרתי מסטימצקי כי נגמר לי החשק, וכבר אין לי שום דבר אחר לעשות. קניתי DS. אם להיות ספציפי, 3DS. הוא ממלא לי את רוב שעות היום. הוא, המחשב והאנשים שאני מצליח להביא לתל אביב. מעבר לזה, יש גם את אלה. אלה היא מעבר ליומיום, בין היתר כי היא בצבא. סופי השבוע הפכו להיות זמנים נפלאים, ואיכשהו יצא שגם יש לי רמה מינימאלית של הערכה עצמית. מצחיק, לא זכרתי שהפוסט הזה מדבר גם על אלה.
אני חושב שאם לפני שנה הייתי מסתכל על מה שאני עכשיו, הייתי קצת מתאכזב, אבל אולי בקטע טוב. הייתי חושב "הייתי יכול לעשות עם עצמי יותר, אבל לא נראה שרע לי שם מדי". אולי הייתי מנסה לעשות דברים קצת אחרת, אבל אני מאמין בקיום של ציר זמן אחד, אז זה לא מאוד אפשרי. בשורה התחתונה, התאכזבתי מעצמי לא מעט לאחרונה, אבל לא בקטע שאין ממנו חזרה. אכזבה בריאה, שלא שונאת את היום שבו היא נולדה.
על כול פנים, לא הייתי פה מלא זמן, אז אולי תרצו לשאול אותי מה קרה.
פוסט שאלות ותשובות, אתם יודעים מה לעשות.
סתם, אני יודע שאף אחד לא יקרא את זה, אבל אני חייב את זה לעצמי. אולי יש עוד מישהו שירצה לעבור, להגיב "יואו, מזמן לא היית פה!" ולהיעלם.
אל תקשיבו לו, הוא נותן לכם הרבה יותר קרדיט בתור קוראים ממה שהוא חושב, הוא פשוט עסוק בזה שהוא נעלם לכם.
עד כאן, התגעגעתי מלא,
ג'ינג'ר אייל.
| |
בחורות יפות והערכה עצמית
בכול פעם שאני פותח את העורך של ישראבלוג, אני מתחיל מאבק. לא מאבק פיזי, מן הסתם; מאבק נפשי, גם אם זה נשמע קלישאתי. ואם בקלישאות וקיטש עסקינן - מאבק נפשי כגד ההערכה העצמית שלי. לומר שהקרב הוא נגד ההערכה העצמית שלי יהיה מגוחך למדי, אז אמהר לתקן ואומר כי המאבק הוא לא נגדה, אלא נגד החלל שסובב אותה (למישהו יש רעיון לשם?). מסיבות ברורות (אני חושב), אני מעדיף לא לנבור בזה יותר מדי, אבל אם זה הנושא של הפוסט, אני ארשה לעצמי לומר שלהיאבק בהערכה העצמית שלי זה קצת כמו ללכת מכות עם אנורקסית חולת סרטן - המאבק שאני מנהל הוא קצת יותר בכיוון של להילחם בסרטן שלה, ועל הדרך גם באנורקסיה.
כמובן ש"אנורקסית חולת סרטן" זה מקרה יחסית קיצוני בכול הנוגע לפוסטים - בדרך כלל זה משהו בסגנון נערה אובדנית בת לאבא חובב סכינים וחרבות. כנראה שזה דורש עוד קצת מחשבה, אבל. הנקודה הכללית היא שאני חושב שאני כותב גרוע. למען האמת, לא רק כותב. אני מכין אוכל גרוע, כותב גרוע, מביע את דעתי גרוע, הוגה מילים גרוע, עומד גרוע, מנשק גרוע, רומז גרוע, מתזמן גרוע... אתם מבינים את הנקודה, נכון?
זה בדיוק למה אני לא פותח בלוג בעצמי. איך לעזאזל אתה מביא את עצמך לפרסם פוסט? מה עם התחושה הזו של "זה גרוע, תמחק את זה עכשיו"?
פה נכנס לתמונה המאבק. חשוב לציין שזה לא מאבק כמו שזה מעבר לחשיבה אובייקטיבית. אני עוצר רגע וקורא הכול, מההתחלה עד הסוף, ושואל את עצמי, "אתה באמת חושב שזה כזה גרוע?" התשובה, כמובן, היא "כן, ברור שזה גרוע, תסתכל על הזוהמה הזו!" ואז אני לוקח נשימה עמוקה, כמו שדודה גניה (לעזאזל, "גניה", מכול השמות? אתה אידיוט) לימדה אותי, ומסתכל שוב. קצת כמו כשאני מנסה לפגוע במטרה; אני עוצר את הנשימה לכמה שניות, עם האוויר בפנים, ואז זורק, ומוציא את האוויר רגע אחרי. בדרך כלל התשובה תתמתן. לפעמים זה אומר "כן, זה באמת כזה גרוע, בבקשה אל תמשיך את זה," ולפעמים זה אומר "שמע, אני לא יודע, אני לא מצליח לאהוב את זה, תעשה מה שאתה רוצה." במקרה השני, או במקרים יותר טובים (חה) ממנו, אני מפרסם. יהיה זה פה, או יהיה זה במקום ההוא שאני מפרסם בו סיפורים שאני כותב.
תגיד.
מה?
מה גרם לך לחשוב על זה עכשיו?
על מה?
על הערכה עצמית וכול זה.
אה, זה... אלה.
אלה? כמו במיתולוגיות?
אה, אז תגיד אלה. למה אלה, בעצם?
היא החליטה שהיא לוקחת את ההערכה העצמית שלי כפרויקט.
פרויקט?
תרשה לי להסביר:
מה שקורה עם ההערכה העצמית שלי זה דבר מאוד פשוט: בדרך כלל היא יושבת באקווריום שלה, נושמת אוויר מסונן ושותה מים מועשרים בחומרי מזון מטפטפת, אבל לפעמים מישהו מתקרב לאקווריום, והיא נלחצת. כשבעל חיים נלחץ, הוא עובר למצב הגנתי. או שהוא בורח, או שהוא משכנע אותך שלא כדאי לך לתקוף אותו. כיוון שאין לה לאן לברוח בתוך אקווריום, היא מנסה להגן על עצמה.
אלה עושה משהו מאוד מעניין, שההערכה העצמית שלי לא מכירה. היא מנסה להאכיל אותה באוכל אמיתי, שצריך ללעוס. היא אומרת שאני נפלא. תחשבו מה אתם הייתם עושים, בתור חיה כזו שהחליטה בעצמה שהיא מעדיפה להיות בבידוד - להתגלגל בפינה ולשתות מים עם טעם מצחיק לשארית חייה - אם היו מציעים לכם משהו שאתם יכולים להרגיש שאתם אוכלים. ההערכה העצמית שלי אפילו לא ניסתה להתקרב - ישר התחילה לילל - "לא, זה לא שלי, לכי מפה וקחי את הדבר הזה!" זה לא עזר לה, מן הסתם. רק גרם לאלה להיות עצובה.
כשאני חושב על זה עכשיו, יכול מאוד להיות שמתחולל כרגע קרב בין החברה שלי לבין ההערכה העצמית שלי. סביר מאוד להניח שזו תהייה מלחמת התשה נוראית, אבל אני מאמין שאלה תצא מנצחת ממנה. אם לא, סביר להניח שאני אתאבד, כי הפסד של אלה שקול או לפרידה שלי ממני, או לעצבות תמידית שלה, שהיא לא משהו שהייתי רוצה לקחת עליו אחריות - ואני לא מתנער מאחריות בהר כול כך.
היא אמרה שתיקח את זה כפרויקט - לשקם את ההערכה העצמית שלי. בהתחלה זה הצחיק אותי, כי ידעתי שאין לה סיכוי, אבל עכשיו יצא לי לחשוב על זה, ואולי דווקא היא, בעמדה בה היא נמצאת, יכולה לעשות מה שכולם לפניה לא היו יכולים.
מה איתה?
מה לא היה בסדר איתה? מה קרה איתה שגרם לה לא להצליח?
אני לא בטוח שהיא בכלל ידעה שיש לי הערכה עצמית כזו נמוכה. זה לא משהו שאני נפתח לגביו.
אז אלה היא מקרה מיוחד?
אתה צריך שאני אגיד לך את זה בשביל שתבין?
לא, רק הייתי צריך לוודא את זה. בכול זאת, אבל. זה רק זה? אתה בטוח שזה רק אתה הבעייתי, ושבה לא הייתה בעיה שמנעה ממנה לראות את זה?
אני תמיד הבעייתי, ג'ינג'ר, לא סיכמנו את זה מתישהו?
לא, אבל רשמתי לפני. אני עדיין חושב שאתה צריך לחשוב על זה קצת יותר.
אחריך, יקירי.
אז איפה היינו?
הפרויקט של אלה.
כן, זה; תודה וכאלה.
אז אלה החליטה לקחת את ההערכה העצמית שלי כפרויקט. זה קרה במיטה שלי, באיזושהי נקודה באמצע הלילה.בכלל לא ידעתי שנוכל להגיע לזה. איכשהו יצא ששני האחים שלי לא היו בבית (יאי, צה"ל וכאלה), ואימא שלי נמצאת רחוק מהחדר שלי, אז יכולנו לעשות כול דבר שרצינו. אל תצפו ליותר מדי - זה בכול זאת היה היום השני של הקשר שלנו. שכבנו במיטה לילה שלם והתנשקנו. אני לא חושב שנהניתי ככה אי פעם. בשלב מסוים היא אמרה לי שאני נפלא, ושהיא ממש נהנית איתי, ואני אמרתי שאני לא ממש מאמין שאני איתה, כי לא מגיעה לי בחורה כמוה.
"למה לעזאזל אתה חושב ככה?"
"תסתכלי על עצמך לרגע - עכשיו תסתכלי עלי. את באמת צריכה הסבר יותר טוב מזה?"
מיותר לומר שהיא לא הסכימה איתי.
"יכולתי לבחור לצאת עם בחורים אחרים אבל בחרתי לצאת איתך, כי אותך הכי רציתי - למה אתה חושב שמשהו לא בסדר בזה?"
לא היה לי מה לענות, אז המשכתי. אני חושב שההצעה לקחת את זה כפרויקט הייתה שלי, אבל אני לא זוכר. אני משתדל לדבר על זה כמה שפחות, כי לשמוע אותי אומר שאני לא שווה כלום, או סתם שהיא יותר מדי טובה בשבילי, גורם לה להיות עצובה. אני לא אתפלא אם עוד מעט יופיעו לי תסמיני גמילה.
והנה נגמר האוויר במפרשים - מזל שהגענו למזח.
סתם מתגעגע, געגוע אמיתי, לא אחד אבסטרקטי שהתרגלתי אלו, ולא יודע אם הוא אוהב את זה,
ג'ינג'ר אייל.
| |
בחורות יפות ונשיקות
אז בואו נקרא לה אלה, לצורך העניין. ככה חשבתי שקוראים לה לפני ששמעתי את השם. היה נדמה לי ששמעתי אותו מהצד בשיחה בינה לבין המנהל שלי, שראיין אותה. הכוונה, כמובן, היא לזו שחושבת שאני מת. עכשיו היא סוף סוף מצאה לי את הדופק בצוואר, אבל היא בקושי מרגישה אותו. ההימור שלי הוא שיש לי לחץ דם נמוך בראש, אבל זה לא ממש הגיוני, כי אף פעם לא התעלפתי, ועילפון הוא תוצאה של לחץ דם נמוך בראש.
אז בכול מקרה, התנשקנו היום. וגם רקדנו קצת, כי לרקוד זה מגניב.
אגב, להתנשק כשאתה מחזיק אותה עליך באוויר זה ממש אדיר. תחושה יוצאת דופן. גם נשיקת ספיידרמן, גם אם היא ממש מוזרה.
סתם, היה לי חשוב לשתף.
סתם כי אני אוהב את השיר, ואת הסרט, ממש, ואני במצב רוח מספיק טוב כדי לא לרצות למות אחריהם,
ג'ינג'ר אייל.
| |
לעשן תה
היום, אחרי המון זמן שזה לא קרה, יצאתי עם אחותי. מסתבר שכשאני במצב רוח טוב (אני חושב ש"מתאים" תהייה מילה יותר מתאימה, בלי קשר לדארווין הסקסי הזה), ואנחנו בוחרים את הדברים הנכונים לעשות, שנינו מאוד נהנים. מה שאני אוהב בלהיות ביחד רק איתה זה ששנינו מכירים בעובדה שאם לא היינו אחים, סביר להניח שהיינו שונאים אחד את השני שנאה תהומית ועמוקה.
הלכנו לסאבליים בתל אביב (רחוב סלמה - אחד המקומות המגניבים) לערב סטנד אפ נחמד כזה. גם ישבנו קרוב, אז היינו באינטראקציה עם הסטנד אפיסטים (קטע משעשע, כי כול אחד מהם שהסתכל עלינו חשב שאנחנו זוג). אחרי שנגמר הערב, נסענו לבנדיקט בשדרות רוטשילד. אני אכלתי פנקייקים עם וניל ואספרסו, והזמנתי אותה לחליטת קמומיל (אני אוהב את המילה "חליטה" - גם בלי קשר לזה שתה זה משהו שמפיקים רק מצמחים מאוד ספציפיים).
אז ישבנו שם, ובעודי טוען את קיבתי ביציקת בצק מטוגן, התחלנו לדבר על התמכרויות. אחותי אמרה שהיא צריכה למצוא לעצמה התמכרות חדשה, כי מהאחרונה כבר נמאס לה, ואמרתי לה שהיא יכולה לנסות לעשן תה. אני יודע, זה נשמע הזוי ברמות אחרות, אבל לפי מה שהבנתי, זה אמור להיות די מגניב. זה קצת כמו שבקמפינג, כדי להיפטר מהשמן של הטונה, סופגים אותו בנייר, מגלגלים, שורפים ו"מעשנים" אותו. זה איפשהו באמצע בין זה לבין סיגריות מגולגלות - אולי קצת יותר קרוב לסיגריות מגולגלות. בסוף הערב, בנסיעה חזרה הביתה, אחותי הגיעה למסקנה שאנחנו חייבים לעשות את זה ביחד מתישהו. סביר להניח שאני אדאג לנייר גלגול ופילטרים, והיא תדאג לתה - אני לא בטוח בדיוק אם סיכמנו משהו או לא, כי גם עכשיו אני עייף מכדי באמת להבין על מה אני כותב.
באופן כללי, אני מוצא את היום הזה מאוד לא הגיוני. לא את היום מהבוקר עד הערב, אלא ספציפית את החלק בו אני ואחותי יצאנו ביחד. כמו שכבר כתבתי בכמה פוסטים שלי, אני לא בדיוק איש משפחה, ואין אף אדם ספציפי מהמשפחה שלי שאני יכול לומר בלב שלם שהייתי נהנה בחברתו אם הוא לא היה משפחה - אבל בכול זאת, משהו בקשר המשפחתי הזה כן מצליח להוציא משהו שאני לא יודע להצביע עליו, וזה משגע אותי, בעיקר בשעה הזו, כשאני כול כך מותש בלי סיבה.
סתם, מסדר את המחשבות,
ג'ינג'ר אייל.
נ"ב: בנוגע לפוסט השאלות והתשובות - אני מאמין שאני צריך להקדיש יותר כוח משיש לי עכשיו כדל לכתוב אותו כמו שצריך, אז אני אחכה איתו עוד קצת. בינתיים, תרגישו חופשי לשאול שאלות בתגובות לפוסט הזה, או לכול פוסט אחר שבא אחריו.
| |
משפחה?
בלי קשר למה שאני מתכנן לכתוב - כבר כמה ימים שאני מתחיל להיות חולה ומדחיק את זה, והייתי צריך לשחרר. לא משהו רציני - הבטן מציקה לי, אבל לא ממש ברמה של כאב (רק קצת), הצינון שלי טיפה מחמיר וחוזרת לי טיפה פריחה בידיים וברגליים. אבל זהו, רציתי רק לומר את זה למישהו, אז אני אומר את זה לכם, ואין צורך להתייחס, אלא אם ממש בא לכם.
בכול מקרה, עוד לא אמרתי את זה, אז אני אגיד, כי חשוב לדעת את זה בשביל להבין על מה אני מדבר בפוסט הזה - אני חלק משלישיה. יש לי אח אחד ואחות אחת, ושלושתינו נולדנו באותו יום בדיוק. אנחנו לא יודעים מי מאתנו נולד קודם. כן, זה מגניב לפעמים, אבל אני לא באמת יודע איך זה אחרת. רוב הזמן, למרות שהאחים שלי הם דווקא אחלה חברה, אני מאמין שלא הייתי מעדיף להיות חלק משלישיה.
אבל בואו נתמקד בעיקר - העיקר הוא שאני האח הפחות אהוב. בשלב הזה, אולי כדי "לפצות" על רגשי הנחיתות שהפגנתי כרגע, אני אגיד שאני גם חושב שאני האח היותר מוצלח, בהרבה מובנים. הצלחתי יותר בבית הספר, אני כותב סיפורים שאנשים משבחים, ניגנתי על אורגנית (לא מדהים, אבל גם לא רע בכלל) במשך כמה שנים, ועוד כול מיני דברים אחרים, שלא בא לי לפרט כרגע. ולמרות זאת, ואולי דווקא בגלל זה, אני האח הפחות אהוב.
לאחרונה, הגעתי למסקנה מעניינת - הבנתי שגם אימא ואבא שלי מבינים את זה. במשך כול השנים, תמיד נראה לי מוזר שכשאני יורד על אחד האחים שלי אני מגעיל ונוראי, אבל כששניהם (ביחד עם ההורים שלי, לרוב) יורדים עלי, זה בסדר, כי ככה זה, אני אבין שזה בצחוק ואשרוד. תמיד נראה לי מוזר גם שכשלאחד מהם לא הולך משהו, אימא ואבא שלי יעזרו להם, אבל כשלי לא הולך, או שאני עצלן או שלא מאמינים לי. עכשיו, אבל, פתאום אני מבין שזה בסדר גמור. זה הסידור, וככה זה יהיה.
אתם בטח שואלים את עצמכם איזה אירוע איום ונורא גרם לי להבין את זה - מה פתאום, אימא ואבא שלי מכירים בעצמם בזה שהם [לפחות מתנהגים כאילו הם] אוהבים אותי לפחות טיפה פחות? זה לא היה משהו גדול, למען האמת. ציפיתי לאמת את הציפיות שלי באיזשהו פיצוץ או ריב מטורף, אבל לא - זה קרה בערב די רגיל - אח שלי חזר הביתה מהצבא לסופ"ש, ובלילה של שישי היינו בבית של אימא. כשהוא הלך לישון, ביקשתי ממנו את האוזניות שלו, כי שכחתי את שלי בבית של אבא, והוא אמר שהוא לא רוצה להביא לי. בתגובה, הגבתי - ספק בציניות, ספק בסתם מצב רוח ממורמר חולף - ואמרתי שזה בסדר, אני מבין שאם מבקשים ממני ואני לא נותן אני אדם נוראי, אבל אם אני מבקש, זה לגיטימי ואפילו רצוי לא להיענות. אימא שלי, שישבה לידינו, אמרה לו משהו על זה, אבל אמרתי לה שזה בסדר, ושאני לא צריך - אני כבר רגיל להיות האח הפחות מועדף - והיא פשוט ירדה מהעניין.
קראו לזה תסביך נחיתות/עליונות, אבל נכון לעכשיו, זה המצב.
אני יודע שזה לא יצא טוב, לא ממש מגיעות לי תגובות על זה, אני חושב,
ג'ינג'ר אייל.
| |
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ינג'ר