לחם ושיכר

קראו לי אליטיסט, קראו לי מתנשא, קראו לי מיזנתרופ; אפילו אסכים שתקראו לי אידיוט, כי נמאס לי לשמוע את עצמי אומר את זה, אבל לאחרונה יוצא לי להסתכל על המומלצים של ישראבלוג יותר ויותר, ושמתי לב למשהו מטריד: כמעט אף פעם לא תמצאו שם פוסט שכתוב טוב. התזמון שלי אידיוטי, כמובן, כי ממש ברגע זה מתנוססים בראש דף הבית שני פוסטים שכתובים בצורה נפלאה (כאן וכאן). רצו אלות האירוניה ואחד הפוסטים המדוברים מביע דעה שנדמית הפוכה לשלי (לטעמי, אגב, הוא כתוב מעט טוב יותר מהפוסט השני, אבל זה לא מאוד רלוונטי).

 

אני לא מדבר על איכות התוכן, חשוב לציין. איכות התוכן היא משהו שאני לא מתעסק בו כמעט אף פעם. כבר קרה לי שקראתי שיר שמדבר על איש שהולך לסופר ולוקח לחם מהמדף והערכתי אותו יותר משהערכתי ספר עם רעיון עמוק ומעניין. אז מה הקטע, אתם שואלים? הקטע הוא התבטאות.התבטאות? כאן נכנס לתמונה אל (ההוא מהלינק הראשון).

 

אותו אל (אני מנחש לפי הכינוי - אתם חושבים שככה קוראים לו?) הוא חסיד גדול של אידאולוגיית ה"כול אחד אחראי על הפסיקים של עצמו", שגורסת כי "לכול אחד יש סגנון כתיבה משל עצמו, והפיסוק הוא חלק מזה". אז זוכרים שאמרתי שהדעה שלו נדמית לאחת ההפוכה משלי? פה אנחנו חוזרים לזה: ה'אידאולוגיה' שלי בכול הנוגע לסימני פיסוק היא שבאמת, כול אחד אחראי על הפסיקים של עצמו. בדיוק באותה המידה בה כול אחד אחראי על איך שהוא מתלבש, איך שהוא מדבר ואיך שהוא מתנהג.

 

אבל פה הקאטש. אני אתן דוגמא פרקטית, שנתקלתי בה ממש בדף הפייסבוק שלי לפני מספר ימים. בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, פורסמה בעיתון "הארץ" מודעת פרסומת מטעם... שקר כלשהו, שמבהירה לציבור הרחב למה חלק מהאנשים מרכינים ראשם בעת הצפירה. לדברי הקופירייטר: "כשמשתמט מרכין את הראש בצפירה זה מבושה.". בעקבות כרזה זו, מישהו שאני לא מכיר פרסם פרודיה שמבהירה אף יותר טוב מהם מניעיהם של המשתמטים: "כשמשתמט מרכין ראש בצפירה זה כי הוא בדיוק מסתכל על אוגר חמוד שעובר מתחתיו". כדי לשתף ולהראות שגם אני חושב שהמודעה הראשונה מבזה את יום הזיכרון (שלא אתחיל אפילו לפרט את דעתי עליו, כי זה לא הנושא בכלל), פרסמתי את הפרודיה גם בדף הפייסבוק שלי, וכמה אובר-פטריוטים אידיוטים שמשום מה שמרתי ברשימת החברים בפייסבוק שלי הגיבו תגובות שמתאכזבות ממני ומהזלזול שאני מפגין, לדברם.

אחרי שהגבתי במתינות יחסית, והבהרתי שאני צודק, חבר טוב שלי ראה את השיתוף המדובר והחליט להגיב בבוטות כמעט יוצאת דופן. אני מלא ודאות כי אם אותם אובר-פטריוטים היו מגיבים לו, זה היה בצורה הרבה יותר פיזית וגרפית מבתגובה בפייסבוק. איך, אתם שואלים, זה קשור לסימני פיסוק? אני מגיע לזה ממש עכשיו. אותו חבר, בואו נקרא לו רון, בחר להגיב בצורה בוטה, כמעט נלעגת, אבל כמו שאמרתי, כול אחד אחראי על איך שהוא מתנהג. אני, לצורך העניין, בתור מישהו שמכיר אותו ומבין את הלך המחשבה שלו, מסוגל לראות דרך הבוטות, ואפילו להעריך אותה. לעומתי, כול אדם אחר, כמעט, היה נגעל מהבוטות המבחילה ומתעלם מהתוכן.

 

אני אומר דבר פשוט - העיקר הוא שיבינו אותך, בלי להתאמץ מעבר לרצוי. אסתטיקה היא ערך עליון - אולי הערך היחיד שבאמת שווה משהו, אם תשאלו אותי. כול השאר הם לא אלא גחמות בסיסיות. כשז'וזה סאראמגו כותב בלי מירכאות, הוא כותב נפלא. מירכאות, יש יחשבו, יוכלו לשפר, אבל הן לא חייבות להיות שם. הפסיקים שלו מסוגלים להעביר את אותו הרעיון באותה הצלילות - אז למה צריך מעבר לזה?

 

פה עוד קאטש: כשז'וזה עושה זאת, הוא יודע, לפחות ברמה בסיסית, מה הוא עושה. הוא מכיר את סימני הפיסוק שלו ויודע לשלוט בהם. היופי בלכתוב בצורה מקורית גם ברמת הדקדוק הלשוני הוא כשהסימנים נמצאים במקום, גם אם הוא לא מקומם הטבעי. יכול להיות שזה לא פשוט כמו שזה נדמה לי, בתור מישהו שיודע, אבל אני פשוט לא מוכן להיכנע להנחה לפיה אין מספיק אנשים מוכשרים שיודעים לכתוב כדי שבמומלצים תהייה רמה מסויימת של יכולת כתיבה.

 

תסתכלו קצת על הרשימה משמאל - יש שם דברים מדהימים.

באהבה, גם אם אני מתנשא,

ג'ינג'ר אייל.

 

אז אתם בטח חושבים שאני הולך לערוך, ולומר תודה למי שהמליץ, ודברים כאלה, כי "עריכת מומלצים" עם הדגשה והכול, אבל לא. במקום זה, אני הולך לקשר אתכם לשלושה בלוגים שאני ממליץ עליהם ממעמקי ליבי:

 

בעיות העוסקות בפרמידה - שנכתב על ידי מר שמידט היקר. בלוג מקסים שנכתב בשנינות יתרה. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי בלי מילים אל מולו, שזה חבל, כי ממש בא לי להגיב תגובה ששווה משהו, וזה לא הולך. לא נורא, שמידט מגניב מספיק וכאלה, הוא לא צריך תגובות של ג'ינג'ים. הוא גם הגיע כבר למומלצים פעם אחת.

I Wish I Were Gay, Just to Piss Off The Homophobs - שנכתב על ידי Mrs. Robinson 69 המקסימה. היא פשוט כזו מקסימה ומושלמת וזה. אתם לא תבינו כלום, אבל זה אחד הבלוגים היותר טובים שתצליחו למצוא, לפחות בישראבלוג. נסו בעצמכם. אם היא הגיעה למומלצים, היא לא סיפרה לי על זה.

את זולה כמו שוק הפשפשים - שנכתב על ידי Khajiit הממש מגניבה. הגיעה למומלצים כבר כמה פעמים, לפי מה שאני יודע. ברשימת הפוסטים המומלצים שלי שמשמאלכם יש כמה פוסטים שלה, ביחד עם אחד של שמידט. "כמו הצרפתים" הוא אחד השירים הכי טובים שקראתי לאחרונה, ואולי אפילו אי פעם.

 

ואחרי שנתתי במה לשלושת הבלוגים המדהימים האלה, שדורשים, באיכות שלהם, לקבל עוד תשומת לב, אני אכתוב משהו קטן על זה שהגעתי למומלצים, כדי לא להיות סתם כזה:

אני אתחיל ואומר שלהיות במומלצים זה לא משהו שאני מאוד רוצה. אני לא מתנגד לזה, מן הסתם, אבל אם היו נותנים לי את האפשרות לבחור, כנראה שהייתי בוחר להסתפק בתגובות שאני מקבל בדרך כלל (לא מעט, לכול הדעות, חשוב לציין). אני כותב בבלוג הזה דברים שאני מחשיב מאוד אישיים, ויש מעט מאוד חברים שלי שמכירים את הבלוג שלי (אחרי שגיליתי לעוד מישהו ממש היום, זה יוצא ארבעה וחצי. Gold Fish, אם אתה קורא את זה, אתה החצי, פשוט לא יכולתי לומר לך מי אני בטלפון, כי זה הרגיש לי לא נכון. אם אתה לא קורא את זה, אתה הבא בתור, סתם כי בא לי לציין את זה) - לא הייתי רוצה שחברים שלי יגלו עלי דברים ממקור שני, כי זה מרגיש לא נעים ולא אנושי.

חוץ מזה, דווקא נחמד לי להתפרסם. אני זונת צומי לגמרי, אז אני לא סובל מזה יותר מדי. סתם, זה לא יהיה כיף אם מישהו ייתקל בבלוג שלי בטעות, אבל מעבר לזה, זה נחמד. את הדעה שלי בנוגע למומלצים כמועדון אקסקלוסיבי כזה או אחר כבר הבעתי (בלי קשר לזה שכשאני ממלית על פוסט אני כותב "זה יותר טוב מהחרא הרגיל של המומלצים"), אז מיותר להעכיר את האווירה.

 

פעמיים כי טוב,

ג'ינג'ר אייל, שחש את עצמו אלוהים, כי בדיוק היה יום שלישי היום, ואפילו שהוא אתאיסט.