לחם ושיכר

ה"וזה" ההוא בכותרת, למקרה שתהיתם, נמצא שם כי אני לא חושב שלפוסט הזה מגיעה כותרת רשמית ורצינית; אני לא בטוח למה. לא משהו כמו "זה פוסט דפוק, אל תקראו אותו", אלא יותר בכיוון של "לא אמורה להיות פה כותרת רצינית - זה יעכיר את האווירה סתם". זה משעשע, כי עצם זה שנמאס לי ממשהו כבר מעכיר את האווירה. אולי בא לי שעוד יישאר משהו נחמד מרחף בפוסט הזה, למרות כול השליליות.

על כול פנים, בואו נתחיל, והפעם כמו שצריך:

כבר כמה זמן שתסביכי המשפחה שלי הולכים ומסתבכים עוד יותר. כתבתי כבר משהו על זה בפוסט שקראתי לו "משפחה?". אם אני זוכר נכון, אמרתי משהו על זה שההורים שלי מעדיפים את האחים שלי. אני די בטוח שאמרתי את זה, כי אני זוכר תגובות בנושא. בכול מקרה - בזמן האחרון כול התסביכים האלה, שהיו שם כבר שנים, התחילו לגבור. כול זה בא ביחד עם תחושת ריחוק די מדהימה (לא במובן הטוב - במובן הפשוט של המילה) מכול דבר שקשור למשפחה. ביום רביעי, לדוגמא, הייתה ההשבעה של אח שלי, וזה דווקא הרגיש טוב - היה לנו יום ממש נחמד בירושלים, ונהניתי. בזמן שעבר מאז, לעומת זאת, כול הזדמנות להתרחק ממפגש משפחתי נראתה לי מבורכת. כשחזרנו הביתה, הסתגרתי מהר מאוד בפינה שלי עם הלפטופ. יום אחרי זה, הייתה לי משמרת אחרונה בעבודה הקודמת, ואחריה הלכתי ישר לבית של אבא, בלי לעשות שום דבר עם אח שלי שחזר לבית של אימא. יום לאחר מכן עבדתי משמרת בוקר בעבודה החדשה (מסביבות עשר בבוקר עד שבע בערב), ואחרי זה פשוט ישבתי על הספה בסלון, ואח שלי ישב בצד השני שלה, ובקושי הייתה בינינו אינטראקציה.

החלק הממש מגניב, אבל, מגיע היום. התעוררתי היום בסביבות אחת עשרה בבוקר, בבית של אבא, וקצת לפני שתיים יצאנו לבית של אימא עם אוכל שאבא שלי הכין. כשהגענו, התמקמתי מהר מאוד בפינה שלי עד שאימא סיימה להכין כול מיני דברים לא ברורים לארוחת הצהריים (לא אוכל - אבא שלי דאג לאוכל הפעם - היא סידרה כול מיני דברים מסביב). כשכולם הגיעו, ישבנו ליד השולחן והתחלנו לאכול. בערך כול זמן הארוחה דודה שלי נידבה אותי לעשות דברים שאנשים לא רצו ("הנה, אבא, איתי יארגן לך צלחת", "יהודה, תן לאיתי, הוא יביא לך" ועוד כול מיני כאלה, בלי לפנות אלי אפילו פעם אחת), וזה לא עזר לי להתמודד עם תחושת ה"לא בא לי להיות כאן עכשיו" שנמצאת באוויר בערך לאורך חצי מהזמן שאני זוכר מאז תחילת השנה העברית שעברה. בהזדמנות הראשונה, חזרתי לפינה שלי בסלון (כי החדר שלי הוא לא באמת שלי - גם עכשיו, כשאח שלי כמעט לא נמצא בבית, אני לא מצליח להרגיש שהוא שלי - לא אחרי כול השנים האלה).

ועכשיו הגראנד פינלה - מאוחר יותר, גיליתי שהתבטלה לי משמרת בעבודה, אז אחרי כמה התלבטויות, אני ואחותי החלטנו ללכת לבית קפה ביחד, ביחד עם אח שלי. ישבנו שם, והיה יחסית בסדר, אבל רוב הזמן פשוט תהיתי - למה אני צריך את זה? זה לא שאני לא אוהב את האנשים האלה, או משהו, ולפעמים אני אפילו גם נהנה להיות איתם, אבל אם להשוות ל"סטנדרטים" שלי, אנשים שאני נהנה להיות איתם ברמה הזו, ולא יותר ממנה, הם אנשים שהייתי מדבר איתם בפייסבוק פעם בכמה זמן, אם הייתי נתקל בהם - לא יותר מזה. אז את האנשים האלה אני מכיר בערך מהיום בו נולדתי - מה הופך אותם לשווים יותר מזה? אם אני אוהב מישהו, אבל לא אוהב להיות איתו, הוא צריך להיות במעמד מיוחד?

הבעיה הכי גדולה היא שאין דרך לצאת טוב בקטע הזה: אם אני מכריח את עצמי להיות עם המשפחה, אני מרגיש רע עם עצמי, כי לא בא לי. אם אני מרחיק את עצמי, אני נראה רע בעיני כול אחד אחר.

מה אני עושה, לעזאזל?

ובנימה טיפה יותר נחמדה - החלטתי להפוך את פוסט הרשימה ההוא שאני עובד עליו (פרטים בפוסט הקודם, "משהו קצת אחר") לפוסט שאלות פתוחות, באופן כללי - תרגישו חופשי להתפרע :)

בנימה אופטימית זו,

ג'ינג'ר אייל.

לפני כמה דקות הסתכלתי בעמוד הראשי של ישראבלוג, בחיפוש אחר בלוגים חדשים לקרוא. לא מצאתי משהו שממש התעניינתי בו, אבל כן נתקלתי בפוסט מסוג שלא ראיתי הרבה זמן - פוסט שיש בו רשימה כזו של "100 דברים שצריך לעשות". מהרשימות האלה שצריך לסמן איזה דברים כבר עשית. אז חשבתי לעצמי - "הי, כבר מלא זמן לא עשיתי רשימה כזו", ורציתי להעתיק את הרשימה שנתקלתי בה, כמו שנהוג. עברתי על הרשימה קצת ונתקלתי בבעיה - רוב הדברים פשוט... לא מתאימים. בעיקר כי הם היו בעקר דברים "של בנות", כמו לצאת עם גבר נשוי, או לפלרטט עם גבר נשוי, או דברים אחרים שאני לא מצליח לזכור (אולי יש לי משהו לגברים נשואים).

אבל אז חשבתי על משהו מעניין - מה אם אני לא אחפש רשימה מוכנה, או אכין אחת בעצמי, אלא אתן לקוראים המקסימים שלי ליצור רשימה? כן, כן, אני מדבר עליכם! אם בא לכם לשתף פעולה (זה יכול להיות ממש מגניב, תחשבו על זה), פשוט תגיבו לפוסט הזה עם הצעות לדברים שמקרן אתכם לדעת אם עשיתי או לא עשיתי, וסביר מאוד להניח שאכניס אותם לרשימה. זרקו כול דבר שנראה לכם רלוונטי; רק זכרו כמה דברים:

1. אני בן
2. אני בן 18
3. עוד לא עשיתי צבא
4. המטרה היא לא להגיע ל-100, למרות שזה יהיה די אדיר אם זה יקרה - המטרה היא בעיקר לעשות משהו מהקוראים.

אז... זהו, כעקרון. תתפרעו ^^

עריכה: כמו שכתבתי בפוסט שבא אחרי זה, החלטתי להפוך את הדבר שתכננתי לעשות לפוסט שאלות ותשובות פשוט. כמובן שגם שאלות "כן ולא" יתקבלו בברכה.

אומרים שכשדברים רעים קורים, צריך לנתח אותם, וזה עוזר. בינתיים, זה הסית את המחשבה שלי מכאב הראש המטאורי הזה. דרך נפלאה להתחיל את הבוקר, יש לציין.

עכשיו אתם בטח תוהים, אבל, מה לעזאזל גרם לי לשתות כול כך הרבה אתמול, וכמה בכלל שתיתי? למען האמת, שתיתי יחסית מעט (עוד מעט אני אפרט כמה זה "מעט", ואתם תחשבו שאני מטורף לגמרי, אבל זה ה"מעט" שלי): הגעתי לבר הקבוע שלי קצת אחרי שמונה, למה שהיה אמור להיות "ערב גברים" אבל קצת כשל. היו שם שני הבעלים של המקום, שאני כבר מכיר אישית, ואחד מהם, שהיה מאחורי הבר, הציע לי להתחיל עם אחד הוויסקים היותר משובחים שלהם - בושמילס 16: ויסקי אירי עם לפחות 40 אחוזי אלכוהול שמיושן במשך 16 שנים בחבית. רוב בני האדם השפויים היו אומרים שיש לו טעם מזעזע, אבל רוב בני האדם השפויים לא באמת יודעים להעריך וויסקי: טעם מעושן וחזק - כמו שצריך. קצת אחרי זה, אחרי ניסיון עלוב לשחק פוקר, הגיעו עוד שני חבר'ה והתחלנו לשחק משחק שתייה מעניין (רק אחרי שעשינו ביחד צ'ייסר ויסקי, כמובן) - שמענו את Jammin' של בוב מארלי, ובכול פעם שהוא אמר jammin', מישהו, לפי סדר, עשה צ'ייסר של וויסקי. בשיר, בוב מארלי אומר את המילה שישים ושלוש פעמים (ספרתי הרגע), והיינו חמישה. למזלנו, הברמנים, שהיו איתנו, החליטו (בצדק) שיהיה יותר חכם להפסיק כשהגענו לצ'ייסר העשרים, כך שיצא שעשיתי בערך ארבעה צ'ייסרים (במשחק עצמו). אחרי זה, הברמן (שהזכיר לי בהתחלה שיש 1+1 על הויסקי) מזג לי כוס של ויסקי בשם ולנטיינ'ס 12 (בתקווה שקלטתי את השם נכון במצב בו הייתי), שהיה די חמוד. אחרי זה עשינו עוד סיבוב-שניים של צ'ייסרים, וסגרתי את הכול בליקר ויסקי שתמיד סיקרן אותי - סאוות'רן קומפורט.

פאק, זה מלא. סתם, לא, זה ערב עם כמות שתייה די... ממוצעת בשבילי. אפילו לא מאוד השתכרתי, יחסית. אולי זה כי כשאני משתכר מויסקי, אני נעשה בעיקר עייף ופחות שיכור. בדרך כלל אני שותה הרבה יותר מזה. פלא שעוד לא קיבלתי הרעלת אלכוהול מתישהו (או שאולי ההנגאובר הממש נוראי ההוא שהיה לי לא מזמן כבר היה הרעלה ופשוט לא שמתי לב?).

אז זה היה אני, מנסה לנתח את ההנגאובר הזה במקום לתת לו להרוג אותי.

באהבה גדולה, לכם ולטיפה המרה,

ג'ינג'ר אייל.

בלי קשר למה שאני מתכנן לכתוב - כבר כמה ימים שאני מתחיל להיות חולה ומדחיק את זה, והייתי צריך לשחרר. לא משהו רציני - הבטן מציקה לי, אבל לא ממש ברמה של כאב (רק קצת), הצינון שלי טיפה מחמיר וחוזרת לי טיפה פריחה בידיים וברגליים. אבל זהו, רציתי רק לומר את זה למישהו, אז אני אומר את זה לכם, ואין צורך להתייחס, אלא אם ממש בא לכם.

בכול מקרה, עוד לא אמרתי את זה, אז אני אגיד, כי חשוב לדעת את זה בשביל להבין על מה אני מדבר בפוסט הזה - אני חלק משלישיה. יש לי אח אחד ואחות אחת, ושלושתינו נולדנו באותו יום בדיוק. אנחנו לא יודעים מי מאתנו נולד קודם. כן, זה מגניב לפעמים, אבל אני לא באמת יודע איך זה אחרת. רוב הזמן, למרות שהאחים שלי הם דווקא אחלה חברה, אני מאמין שלא הייתי מעדיף להיות חלק משלישיה.

אבל בואו נתמקד בעיקר - העיקר הוא שאני האח הפחות אהוב. בשלב הזה, אולי כדי "לפצות" על רגשי הנחיתות שהפגנתי כרגע, אני אגיד שאני גם חושב שאני האח היותר מוצלח, בהרבה מובנים. הצלחתי יותר בבית הספר, אני כותב סיפורים שאנשים משבחים, ניגנתי על אורגנית (לא מדהים, אבל גם לא רע בכלל) במשך כמה שנים, ועוד כול מיני דברים אחרים, שלא בא לי לפרט כרגע. ולמרות זאת, ואולי דווקא בגלל זה, אני האח הפחות אהוב.

לאחרונה, הגעתי למסקנה מעניינת - הבנתי שגם אימא ואבא שלי מבינים את זה. במשך כול השנים, תמיד נראה לי מוזר שכשאני יורד על אחד האחים שלי אני מגעיל ונוראי, אבל כששניהם (ביחד עם ההורים שלי, לרוב) יורדים עלי, זה בסדר, כי ככה זה, אני אבין שזה בצחוק ואשרוד. תמיד נראה לי מוזר גם שכשלאחד מהם לא הולך משהו, אימא ואבא שלי יעזרו להם, אבל כשלי לא הולך, או שאני עצלן או שלא מאמינים לי. עכשיו, אבל, פתאום אני מבין שזה בסדר גמור. זה הסידור, וככה זה יהיה.

אתם בטח שואלים את עצמכם איזה אירוע איום ונורא גרם לי להבין את זה - מה פתאום, אימא ואבא שלי מכירים בעצמם בזה שהם [לפחות מתנהגים כאילו הם] אוהבים אותי לפחות טיפה פחות? זה לא היה משהו גדול, למען האמת. ציפיתי לאמת את הציפיות שלי באיזשהו פיצוץ או ריב מטורף, אבל לא - זה קרה בערב די רגיל - אח שלי חזר הביתה מהצבא לסופ"ש, ובלילה של שישי היינו בבית של אימא. כשהוא הלך לישון, ביקשתי ממנו את האוזניות שלו, כי שכחתי את שלי בבית של אבא, והוא אמר שהוא לא רוצה להביא לי. בתגובה, הגבתי - ספק בציניות, ספק בסתם מצב רוח ממורמר חולף - ואמרתי שזה בסדר, אני מבין שאם מבקשים ממני ואני לא נותן אני אדם נוראי, אבל אם אני מבקש, זה לגיטימי ואפילו רצוי לא להיענות. אימא שלי, שישבה לידינו, אמרה לו משהו על זה, אבל אמרתי לה שזה בסדר, ושאני לא צריך - אני כבר רגיל להיות האח הפחות מועדף - והיא פשוט ירדה מהעניין.

קראו לזה תסביך נחיתות/עליונות, אבל נכון לעכשיו, זה המצב.

אני יודע שזה לא יצא טוב, לא ממש מגיעות לי תגובות על זה, אני חושב,

ג'ינג'ר אייל.

פעם לי ולגוף שלי היה הסכם - כשטוב לי, מותר לו לקרוס כמה שהוא רוצה; כשרע לי, אסור. בגלל הרבה בעיות שיש לי בעור (סתם, זה בערך שתיים או שלוש בעיות, תלוי איך מסתכלים, אבל זה בעיות מאוד גדולות) ובנשימה, כמעט כול השנה אני מצונן, ויש לי פריחות שבאות והולכות - ככה אני. אם לא להחשיב כמה מקרי קצה, הסטטוס קוו מופר באחד משני מקרים - כשאני ממש שמח וכשממש רע לי.

כשאני ממש שמח, הגוף הרגיש והשברירי שלי (זה מצחיק, כי אני אחד האנשים הכי גדולים והכי יציבים שאני מכיר. בטח שאני לא אדם שאפשר לקרוא לו שברירי) נזכר כמה הוא רגיש ושברירי, ומתחיל להתפורר, להתפרק. החלטנו בינינו, פעם אחת, שזה הדבר הנכון לעשות. אני מספיק שמח כדי שזה לא יעניין אותי, והוא יכול להתפרק כמה שבא לו - פצעים נפערים בין האצבעות לציפורניים, נקודות של עור פחות עבה כמו מאחורי המרפקים והברכיים מתמלאות בפצעים והמפרקים שלי מתייבשים עד כדי קשקשת (כמו קשקשים בשיער, לא עלינו) אבל לא ממש אכפת לי - כי אני שמח.

כשממש רע לי, לגוף שלי אסור לעשות כלום. הוא נשאר בדיוק כמו שהוא - אותו הדבר בדיוק. חלק וחף מחספוסים. כשרע לי, אני לא צריך גם אותו על הראש. הוא מסכים לזה כי הוא יודע שמותר לו להשתגע כשטוב לי. ככה יוצא שאף פעם לא הכי-טוב-שיכול-להיות ואף פעם לא הכי-רע-שיכול-להיות. אני תמיד בגבול ההיגיון הבריא. אני מרגיש בטוח לגמרי בעצמי כשאני אומר ששנינו מאוד הסתדרנו עם זה.

הבעיה מתחילה כשהוא מפר את הכללים. בתקופה האחרונה די רע לי, כמו שעולה מהפוסט הקודם שלי (מגדלים באוויר), אבל לא אכפת לו מזה. פתאום לא דחוף לו לסגור פצעים או להרגיע פריחות. שמתי לב לזה כשהתקלחתי לפני כמה ימים - סיבנתי את האזור שמאחורי הברך והרגשתי צריבה מוזרה כזו - צריבה שאומרת "הי, יש שם עור שכבר כמעט נפתח וזה שאתה מסבן אותו לא עוזר!". החלטתי להתעלם מהצריבה, אבל מהר מאוד אחרי זה הבנתי שלהתעלם לא יעזור לי לברוח מזה. ביום חמישי, קצת אחרי שהכול התפוצץ עם האקסית מהפוסט הקודם, נפלה לי חתיכת פסטה רותחת על היד בעבודה. מהר מאוד המקום האדים, והשלפוחית לא איחרה לבוא. היא ממש הציקה לי, אז למרות שאני יודע שזה לא עוזר במיוחד, פוצצתי אותה ומיהרתי לאלתר איזושהי חבישה איפה שהיא הייתה. עכשיו יש שם פלסטר שמכסה פצע פתוח שרק נפתח עוד יותר עם כול מגע אקראי, למרות שהוא כבר כמעט נסגר ביום שאחרי. היום גם שמתי לב שאני חוזר לדמם ספונטנית מליד הציפורניים. לא דימום נוזלי - דימום מפעפע - כזה שבו דם פשוט מופיע שם, יבש, בין הציפורן לעור של האצבע. דימום כזה, אם אני יודע נכון, מעיד בדרך כלל על חולשה גופנית. העור במקומות המרוחקים מהמרכז מוזנח בידי הגוף כדי לחסוך במשאבים, אז הוא נעשה רגיש ונחתך אפילו מהציפורניים... יכול להיות שאני לא יודע על מה אני מדבר, אבל הפעם יש לי תחושה מאוד רצינית שאני כן.

יש לי גם פצע על יד שמאל איפשהו בין המרפק לבין פרק כף היד - כמעט באמצע - שמסרב לעזוב. פתאום, היום, הוא התחיל להציק, בלי סיבה. כבר כמה ימים שהוא נסגר כמו שצריך, ופתאום נמאס לו. גם העור שמסביב לעיניים חזר לגרד בצורה נוראית. אני מתעורר עם צלקות קטנות כאלה - חלק על הפנים, אבל לאו דווקא - שמזכירות לי שאני מתגרד מתוך שינה, ושאין לי באמת איך לשלוט בזה.

בכול מקרה - זה היה הניסיון שלי להוציא פוסט מעניין מהדם שמפעפע לי מתחת לציפורניים. אני חושב שהוא כשל, אבל נשאיר את ההחלטה הזו לכם.

בוקר או לילה טוב,

ג'ינג'ר אייל.

עריכה: לפעמים אני שוכח שאנשים לא רואים אותי ורואים שאני בסדר, אז לצורך הבהרה - כול מה שכתבתי למעלה נכתב בשיא הרצינות, אבל אני חי, וחי לא רע בכלל. תודה על הדאגה וזה ~