לחם ושיכר

עשיתי משהו שאני לא גאה בו בכלל. משהו מינורי שאני אפילו לא אזכיר. עשיתי את המשהו הזה כשעברתי על התגובות לקטעים ישנים בבלוג. המשהו הזה, בלי להיכנס למה הוא או באיזה דבר בו אני כל כך לא גאה, גרם לי לשים לב למשהו. אני חושב שאני חוזר אחורה. עוד אין לי ממש מושג מה זה אומר, אבל אני מרגיש כאילו משהו בתקופה האחרונה גורם לי לחזור להיות הרבה יותר דומה למי שהייתי פעם. קצת יותר מזכיר את תקופת "מגדלים באוויר", אבל לא בדיוק. אולי עם יותר ביטחון עצמי ופחות שנאה עצמית. עכשיו אני לא שונא את עצמי, אלא את הגוף שלי. למזלי, יותר קל להתמודד עם סוג כזה של שנאה.

אני מדפדף עכשיו על ה-activity log של הפייסבוק שלי ומחפש דברים שפרסמתי כך שרק אני אוכל לראות. פרסמתי אותם במטרה שיום אחד אעשה את מה שאני עושה עכשיו ואזכר מה הם אומרים. קצת לפני שנפרדתי מאלה, כשזה כבר היה יחסית ברור, אם אני זוכר נכון, שבקרוב זה ייגמר, פרסמתי את הסטטוס הזה:

"‎ללבוש שמלה ארוכה-ארוכה ולרקוד עד שאין יותר כוח בידיים וברגליים ובהכל.‎"

זו לא ממש חוכמה לזכור מה הוא אומר, כי עבר בקושי חודש מאז, אבל אני די גאה בעצמי שאני עוד זוכר את ההרגשה שלי כשנתקלתי בו. הסטטוס המוסתר הבא אחריו גורם לי לרצות לעצור, אז אני אפילו לא אכתוב כאן מה הוא.

ובנימה אופטימית זו - עוד חודש פחות שבוע יש שנה לבלוג! יש שתיים מהקוראות של הבלוג (אולי יותר, אבל סביר להניח שזה כי הן היו שקטות בחודש-חודשיים הראשונים) שאני זוכר עוד מינואר שעבר. שתיכן אדירות בהמון צורות שונות, תודה על כל הדרך הזו (אני לא עוזב, אל תדאגו. סתם בא לי לומר תודה).

ואם כבר אז כבר:

תשאלו שאלות וכאלה, אני אענה עליהן באחד מהפוסטים הבאים

אוהב אתכם וכאלה,

ג'ינג'ר אייל.