לחם ושיכר

היום, כשאכלתי ארוחת צהריים, חשבתי קצת. לא משהו שאני נוהג לעשות בשעת ארוחת הצהריים, אם להיות כן - בדרך כלל אני פשוט גומע מה שלא נמצא בצלחת וחוזר לפינה שלי, בה אוכל לחשוב בשלווה (במהלך הזמן, פיתחתי מודעות משונה לזמנים בהם אני חושב. אני משתדל לחשוב רק כשאני יודע שאני מסוגל לעשות עם זה משהו. זה מוזר, ומעצבן, לפעמים, אבל מסיבה לא ברורה, המודעות הזו מאוד חשובה לי, וזו תוצאה שלה). בארוחת צהריים, בדרך כלל יש מה שיפריע לי לחשוב, אז אני משתדל להימנע מזה. לפעמים אני גם מדבר עם מי שיושב איתי, אבל משום מה זה לא תמיד הולך. כשאני מדבר על חשיבה, אני לא מתכוון על החשיבה הרגילה, זו שנמצאת שם ברקע כול הזמן. אני מדבר על משהו מעבר לרעש רקע של הראש - משהו שיותר בכיוון של לדבר לעצמי בתוך הראש. חשיבה מודעת. הסוג אותו חושבים בקול רם, לפעמים.

 

אז היום, כשאכלתי ארוחת צהריים, חשבתי קצת. משום מה, חשבתי על הזקן שלי. כשאני משחזר עכשיו, אני נזכר שמשום מה חשבתי על משהו שהאקסית אמרה לי פעם (אני נשמע ממש אובססיבי לגביה, וזה נכון ברמה מסוימת, אבל רק כי אני אובססיבי בנוגע לכול דבר. כול הדברים הקטנים האלה שלא צריך לזכור, אבל גורמים לאנשים לחייך, מתישהו). היא אמרה לי פעם, אחרי המון זמן שלא דיברנו, שנעשיתי הרבה יותר דומה לאבא שלי. מחשבה אחת הובילה לאחרת, ופתאום הסתכלתי על אבא שלי, שישב על אותו שולחן, רק במקום לאכול, עשה משהו במחשב. הסתכלתי על נקודה מאוד ספציפית, או לפחות אזור מאוד ספציפי - הזקן. לי ולאבא שלי יש את אותו זקן.

 

משום מה, באותו הרגע, צחקתי לעצמי (בפה מלא דם, מה שהוסיף לאפקט הצחוק. בשר זה רצח), ונתקפתי דחף להסביר. למי להסביר? אולי לי, כי אני נהנה מזה, או אולי לקהל הקוראים הבלתי נראה שקורא את הספר הלא קיים בו כול זה כתוב, לא חשוב. נתקפתי דחף להסביר את התופעה הזו - הזקן. יש לציין שהזקן של אבא שלי הוא זקן מלא - כזה שמקבלים כשפשוט לא נוגעים בו. הרבה חושבים שזה זקן מוזנח, אבל אין להם מושג כמה קשה לשמור זקן כזה שלא יראה כמו סחבה, ושלא יגרד כול הזמן. הזקן שלי עבר המון גלגולים, ובסוף הגיע לאן שהוא עכשיו. הפואנטה היא לא הצורה, כמו שהרבה יחשבו ("זקן כמו של אבא"), אלא הזקן.

 

אתם בטח תוהים מה הקטע, בעצם. כי "סתם כי אני אוהב" זה לא ממש קטע. לא קטע מספיק רציני בשביל פוסט כזה ארוך. אז גילוי נאות - הקטע הוא הצבע. כשהייתי קטן, היה לי שיער כתום. כתום עמוק, כהה כזה, שאי אפשר לטעות בזיהוי שלו. היו לי תלתלים כתומים-כתומים, שלא באמת ייחסתי להם חשיבות (טוב, הייתי ילד קטן, איזה ילד קטן מתייחס לשיער שלו ברצינות?). סבתא שלי הייתה קוראת לי ג'ינג'ולה (עם "לה" כזה של יידיש), בגלל זה. טוב, בגלל זו לא מילה מתאימה, כי היא מילה יחסית שלילית, אבל אתם מבינים אותי. כשהייתי בן קצת יותר משלוש עשרה, היא מתה ביחד עם הכינוי הזה, ואני נשארתי עם שיער מוזר וחיבה מעצבנת למרלבורו לייט. אימא שלי קוראת לי ככה לפעמים, אבל רק כשאנחנו לבד ואנחנו מדברים עליה.

 

בערך בכיתה ג', החלטתי להאריך שיער. סירבתי להסתפר (אימא שלי הייתי צריכה ממש לשכנע אותי בכול פעם מחדש לגזור רק את הקצוות, כי ממש חייב), כי אהבתי את הרעיון של שיער ארוך, אבל היה לי שיער די מזעזע, כשחושבים על זה. כשהארכתי את השיער, הוא איבד מהצבע. מדי פעם, כשהיה רטוב, הג'ינג'י היה יוצא החוצה, אבל לא בלי מאמץ מיוחד. בחופש הגדול שלפני כיתה י' (בעשר באוגוסט 2009, בשעה עשר בלילה. אמרנו אובססיבי, לא?), גזזתי את השיער. מאז, אני מסתובב עם שיער יחסית קצר. אני לא מספר אותו לאורך של פחות משלושה מילימטרים - פחות משישה מילימטרים מרגיש לי קצר מדי, אבל לפעמים יש לי מצב רוח לזה. עכשיו, במקום תלתלים, השיער שלי גדל לצורה מוזרה ולא מוגדרת - אולי יום אחד תראו, אבל אני בספק, משום מה.

 

אז רגע, אני סתם מסתבך. אז עכשיו יש לי שיער קצר, ויחסית נטול צבע. רוב הזמן אני יחסית שטני, עם נטייה לבלונדיני, ולפעמים, בשמש, ג'ינג'י. המקום היחיד בו יש לי שיער ג'ינג'י הוא בזקן. הזקן כתום בערך כמו השיער שהיה לי ממש פעם (וואו, עברו בערך עשר שנים, איזה דפוק זה) - כתום כהה, חזק כזה. סתם, מחשבות של ארוחת צהריים.

 

הזמן טס, בינתיים, והפוסט הזה כבר ממש ארוך, אז על בחורות יפות נדבר בפעם אחרת. תזכירו לי?

 

באהבה נתולת תנאים, או שלא,

יש לי כאב ראש ממש חזק כבר כמה ימים, והוא לא הולך. סתם, הוא כן הולך, אבל הוא תמיד נמצא שם ברקע, איפשהו, לועג לקיום שלי. באופן כללי, אני חושב שזה קורה כי אני מתייבש. אין לי "משמעת מים" (יש דרך פחות אידיוטית לומר את זה?) בכלל - כבר שנים שאנשים צריכים להזכיר לי לשתות, פשוט כי אני לא אוהב מים. בלי קשר לזה, אני חושב (כן, בטח, בלי קשר. על מי אתה עובד?), כבר המון זמן שבא לי להקיא מנטלית. לא ברמה של "יש דברים שצמיקים לי, אז בא לי להקיא אותם החוצה" - ממש לא - זה הרבה יותר כמו ברמה של "כבר מזמן לא הקאתי, אולי זה יוכל לעזור עכשיו".

 

אז בלי קשר, נזכרתי שכבר מזמן לא הקאתי לכם פה על הבלוג, אז אולי זה הזמן. סביר להניח שזה יהיה פוסט בסגנון של "כתיבה אסוציאטיבית", אז תכינו את עצמכם לגרוע מכול:

 

קצת לפני סוף ינואר (בעשרים ותשע, אם להיות מדויקים), חברה ממש טובה שלי, אולי אפילו הכי טובה שלי, ניסתה להתאבד. היא לקחה מלא משככי כאבים - משהו כמו בקבוק. היא סיפרה לי יום-יומיים אחרי (או משהו כזה - אני תמיד גרוע בזמנים, כמה נוראי שזה לא יהיה. אולי היא סיפרה לי אפילו באותו היום), ואמרה לי שהיא הקיאה את הכול ישר אחרי, ושחוץ מתחושה רעה כללית של אחרי להקיא, היא מרגישה בסדר. אז זה קרה, והכול המשיך כרגיל (יש סיבות לזה שזה פשוט חלף, אבל בשם הפרטיות שלה, אעדיף לא לכתוב אותן). עברו כמה ימים די הגיוניים אחרי זה, אבל לאחרונה הכול נזרק לפח לקצת.

 

אני מאמין שלכול ילד (או ילדה, ולא במשמעות של "מישהו בגיל ממש קטן", אלא במשמעות של "מישהו שיש לו הורים") יש את הרגע הזה שבו הוא שם לב שגם ההורים שלו הם בני אדם. אצלי זה קרה, חלקית, רק ממש לאחרונה. עם אימא שלי זה קרה מאוד מוקדם - איפשהו בכיתה ז' או ח' הבנתי שאני אתאיסט, וכשזה נפלט לי בשיחה איתה, התחלנו להתווכח על זה, והבנתי שגם היא בן אדם, וגם שאם היא לא הייתה אימא שלי, הייתי מתעב אותה. היא אמרה כול מיני דברים די נוראיים כמו "זה יעבור לך, אתה סתם מתמרד עכשיו", או "זה סתם כי אתה אנטי לכול דבר". אז בסופו של דבר הפנמתי שאני לא הולך להסכים איתה בנוגע לשום דבר אי-פעם (מה שנכון, ברמה מסוימת), והמשכתי לחיות עם זה. לפני כמה ימים זה סוף סוף קרה לי עם אבא שלי - בגיל המופלג של שמונה עשרה שנים. זה לא באמת משנה איך זה קרה, אבל פתאום שמתי לב שהחלק בהשקפת העולם של אבא שלי שהכי הערכתי הוא דבר אחר לגמרי ממה שחשבתי - הדבר הכי טוב בו הפך להיות כנראה הדבר הכי פחות טוב, נכון לעכשיו.

 

במקביל לזה, אותה החברה מלפני שתי פסקאות (נקרא לה מאיה, לצורך העניין), לקחה מלא מלא כדורים (כאלה שהיא אמורה לקחת, במינון מסוים, מסיבות שאני לא אנקוב בהן), והייתה בהיי אכזרי לבערך יומיים. ניסיתי לדבר איתה, אבל בשלב מסוים ויתרתי, כי פשוט ראיתי אותה מתרסקת לי מול העיניים בלי שאני יכול לעשות כלום. היא יצאה מזה בסוף, ואפילו נפגשנו ודיברנו, וחוץ מהתחושה הרעה הכללית שיש בעולם לאחרונה, היה ממש נחמד. היא מהאנשים האלה שאני שם לב כמה אני מתגעגע ללפגוש אותם פנים-אל-פנים רק כשאנחנו סוף-סוף נפגשים; אולי גם קצת לפני, כשזה לוקח הרבה מאוד זמן. ישבנו לאכול בבנדיקט (המסעדה ההיא ברוטשילד, ממש על פינת אלנבי), והביאו לנו שתי כוסות שמפניה, כי אנחנו (בעיקר אני, אבל גם היא) באים לשם מלא. הם אפילו זכרו מה השמפניה האהובה עלי.

 

אבל בואו נחזור לנושא המקורי שלנו: אני אומלל, ובא לי להקיא מנטלית כול כך הרבה עד שאני אתייבש.

 

אז לאחרונה אני חוזר להרגיש לא שייך. יש לי חברים טובים, מן הסתם, ואפילו יש לי קבוצת חברים שהם פלוס מינוס האנשים שאני הכי אוהב כרגע, אבל כשאנחנו בקבוצה של יותר משלושה/ארבעה אנשים אני מרגיש כאילו הכול יהיה בדיוק אותו הדבר בלעדי. זה קטע כזה - סיגלתי לי את התחושה הזו עם הזמן, מתוך הרגל, ועכשיו, כשיכול להיות שאני לא צריך אותה יותר, היא מסרבת ללכת. לא יודע למה זה קשור - נסו לעשות עם זה משהו.

 

 

ועכשיו, אחרי שניצלתי לגמרי את כול הכוחות שלי (לקח לי שלושה ימים לסחוט מעצמי את הפוסט הזה, והוא יצא די גרוע בסוף), חשבתי על לנתק את עצמי לגמרי מהעולם החיצון לשלושה ימים. שלושה בשבילה הסמליות. מה אתם חושבים? אני חושב על משהו בסגנון ויפסנה - בלי לדבר בכלל, אל כמעט בכלל, כדי לא להפחיד את אימא, או כדי להסביר לאנשים מה עובר עלי - מה דעתכם? אתם חושבים שיכול לצאת לי מזה משהו?

אשמח לשמוע את דעתכם,

 

לפני כמעט שבועיים פרסמתי פוסט בשם "משהו קצת אחר". בפוסט הזה, ביקשתי מכם לשאול אותי שאלות. בהתחלה ביקשתי רק שאלות "כן ולא", אבל אחר כך פתחתי את זה לשאלות מכול סוג. במסגרת הבקשה, כמה מכם (שתיים מכן, אני חושב) שאלו שאלות, והחלטתי לענות עליהן עכשיו - מקוה שתהנו:

נתחיל מהשאלות של אבולה - 

• האם טסת לחו"ל?
כן, כמה פעמים.
• אם כן, איפה היית?
  אוי, זה ארוך... כשהייתי בן 7 (מתנת יום הולדת), טסתי עם אימא, אבא, סבא, סבתא והאחים לאירופה. היינו בצרפת, הולנד, ועוד קצת, אם אני זוכר נכון. אני זוכר בעיקר את יורו דיסני (שם קיבלתי את טראומת רכבות ההרים שלי) ואת הולנד. הפעם הבאה אחרי זה הייתה בכיתה י', במסגרת פרויקט חילופי נוער. טסתי עם משלחת, בה היו גם האחים שלי, ללוס אנג'לס. התארחנו שם בבתים של יהודים אמריקאים. אחרי זה, בתחילת כיתה י"א, טסתי לברלין, גם כחלק ממשלחת, וגם עם האחים. הטיסה האחרונה שלי לחו"ל, והיחידה שאני סוג של מתחרט עליה, הייתה המסע לפולין. נסענו במסגרת משלחת יחסית מצומצמת - חמישה בתי ספר, כשמכול בית ספר יש בערך כיתה (קבוצה בגודל כיתה שנבחרה בצורה יותר מוקפדת מ"כמה שנכנס"). גם לשם טסתי עם האחים שלי.
• מה הסרט האחרון שראית ואהבת?
  הסרט האחרון שראיתי ואהבתי... אני לא מצליח להיזכר מה הסרט האחרון שראיתי, אבל כשאני נזכר בכמה סרטים שראיתי בשנה האחרונה, אחד היותר בולטים הוא Hard Candy, עם אלן פייג' (3>). הוא ממש בטוח לא האחרון שראיתי, אבל הוא סרט אדיר, והוא גם ממש מזכיר לי את הסגנון שלי בכתיבת סיפורים (שאולי יום אחד יתפרסמו כאן), אז בא לי לומר שזה.
• מה הדבר שאמרו לך שגרם לך להרגיש הכי מאושר באותו הרגע?
  אני מצליח לחשוב רק על דבר אחד, ואני מאוד לא אוהב אותו, אבל נזרום עם זה בכול זאת - כשאני והאקסית התחלנו לצאת, היא מאוד פחדה מהתגובה של אבא שלה. עכשיו, כשאנחנו כבר לא יוצאים, אני מרשה לעצמי לומר שהוא אדם חשוך ופרימיטיבי בערך בכול מה שקשור למערכות יחסים. כשהיא סיפרה לו, לבסוף, שיש לה חבר תל אביב, הוא כמעט התפלץ, והחליט שהוא לא מרשה לה להיות בקשר איתי. אחרי כמה זמן, כשהוא סוף-סוף הסכים שאבוא אליהם, עד לצפון הרחוק, כדי שאוכל להיות עם הבת שלו, היא סיפרה לי, ואני חושב שהייתי האדם הכי מאושר שהייתי אי פעם. זה גם יצא ממש כמה ימים לפני הסילבסטר, אם אני זוכר נכון, אז קבענו שאבוא אליה אז (יכול להיות שאני מתבלבל, אבל זה החלק הפחות רלוונטי).
• אתה חושב שהיה רגע בחיים שלך שהרגשת מאושר באמת?
  הקטע אצלי הוא ש"סף האושר" שלי מאוד נמוך. אני יכול לומר שכן, אני חושב שהיה רגע בחיים שלי שהרגשתי מאושר באמת, אבל אין לזה משמעות מאוד גדולה. בכללי, אושר אצלי הוא דבר מאוד מוזר. 
• מה אתה מגדיר כ"אושר"?
  אז אמרנו שאושר אצלי הוא דבר מאוד מוזר... כדי לענות על זה, אני צריך להקדים ולומר שאני אקזיסטנציאליסט - אני מאמין שלשום דבר אין משמעות שקודמת לקיום שלו. כול משמעות היא דבר שאנחנו קובעים, כי נראה לנו נכון לקבוע. אחרי שהבהרתי את זה, אני אמשיך ואומר ש"אושר" הוא בדיוק מה שנראה לי שהוא אושר באותו הרגע. אם אני מחליט שמשהו מסב לי אושר, אני ארגיש מאושר - אם אני אחליט שלא, ברוב המקרים, אני לא אצא מגדרי.
• בתור אחד משלישיה, האם התעניינת מי נולד קודם? גילית?
  האמת היא שזה אף פעם לא היה אישיו אצלנו - יש שני אנשים שיודעים מי יצא קודם: אבא שלי, והרופא שעשה לאימא שלי את הניתוח הקיסרי. שניהם הבטיחו לאימא שלי ולעצמם לקחת את זה איתם לקבר. כעקרון, זה כתוב בתעודות הלידה של שלושתינו, אבל גדלנו לתוך חוסר עניין מוחלט בנושא, אז סביר להניח שלא נבדוק את זה, אלא אם יצא לנו בטעות להיתקל בזה.
• מה הסרט האהוב עליך?
  שאלה קשה... אני חושב שג'ונו, אבל אני לא בטוח. כמעט במאה אחוז ג'ונו.
• האם השתכרת עד אובדן זיכרון?
  ממש רציתי פעם, אבל זה היה לפני שהתחלתי לשתות אלכוהול בכמויות ובאחוזים שאני שותה היום. אני די בטוח שזו אפילו לא אופציה אצלי - כמובן שאני לא זוכר במאה אחוז כול מה שקרה לי בפעמים בהן הייתי שיכור, אבל זה אף פעם לא הגיע לרמה של לשכוח קטעים מהלילה - רק לרמות של טשטוש מתקדם. 
• מה שיא שעות השינה שלך?
  פעם ישנתי עשרים שעות. הייתי חולה מת, והלכתי לישון בשמונה בערב, באפיסת כוחות מוחלטת. התעוררתי בארבע אחר הצהריים ביום שלמחרת כמו אדם חדש. 
• מה מפריע לך לישון בלילה?
  וואו, אל תתני לי להתחיל אפילו... אני פוחד ממלא דברים, ברמה די מזעזעת. מכיתה א', פחדתי פחד מוות להירדם, כי לא זכרתי חלומות, אלא רק blank כזה. ניסיתי לדבר על זה עם אח שלי, שייצג אז את האדם שאמור להבין אותי, והוא לא הבין, כי הוא חשב שחייב להיות משהו - צבע שחור, או משהו כזה, אבל זה היה משהו הרבה מעבר לזה. זה הכניס אותי לפחדים מטורפים שלא אתעורר בבוקר כי אני אלך בזה לאיבוד, אז בקושי הייתי ישן. פעם אחת פשוט נשארתי ער בישיבה בפינה של החדר שהמיטה הייתה עליה, אבל לא אמרתי לאף אחד, ופשוט "עברתי את זה". מדי פעם הפחד הזה חוזר, אבל בכללי, חושך מאוד מפחיד אותי עדיין - אני בודק כול לילה בערך פעמיים או שלוש שכול התריסים סגורים והדלת של הבית נעולה, כדי לוודא ששום דבר לא יכול להיכנס (אני גם קצת פוחד ממפלצות, שזה מצחיק, כי משום מה כבר הגעתי למסקנה שאין מפלצות בחושך).
• מה המידת נעליים שלך?
  במידה האירופאית, ארבעים וחמש, לפעמים וחצי. באמריקאית, אחת עשרה וחצי.
• האם לאחים שלך יש בלוג שאתה מודע לקיומו? ואם כן, יצא לך להציץ?
  לצערי (או שלשמחתי?) לא, לא ידוע לי על בלוג כזה. 
• מה הצבע האהוב עליך?
  זו תשובה טיפה מורכבת - הצבע האהוב עלי הוא אדום, אבל אני לא אוהב להשתמש באדום. כשאני משתמש בצבעים, זה בדרך כלל או בורדו (יש הבדל די תהומי, גם אם בורדו זה "פשוט" גוון של אדום), או שחור, או כחול כהה, או סגול, על כול הגוונים שלו.

אני אשתדל לא להיות עצוב. כמו שכבר אמרתי בתגובה שלי לתגובה שלך - הצלחת לעזור לי כבר עם זה :)

עכשיו נעבור לשאלות של BlackBird - 

• האם היית מאוהב?
  כן, עד מעל הראש, המון פעמים. לפחות פעמיים היו "רציניות" - אחת האקסית, והשנייה הבלתי ניתנת להשגה.
• האם השתכרת עד עלפון חושים?
  עוד לא יצא לי להגיע לזה... אני חושב, אבל, שאם אני לא ממש אנסה, אני לא אגיע לזה בחיים. אני משתכר בצורה מאוד מוזרה - אני משתכר פיזית, אבל לא התנהגותית. או לפחות משתכר רק מעט התנהגותית. ככה יוצא שלפעמים אני לא יציב, ובקושי שם לב כמה אני שותה, אבל יכול לנהל שיחה כמעט רגילה.
• האם הייתה לך חברה?
  כן, אחת.
• האם ניגנת בכלי נגינה כלשהו?
  פעם ניגנתי באורגנית, ואני יודע קצת איך לנגן בפסנתר (קצת שונה מאורגנית). אני מנחש שלאלתר בגיטרה חשמלית או באס בלי לדעת מה אני עושה לא נחשב, נכון?
• האם חשבת על התאבדות?
  האמת היא שיוצא לי לחשוב על התאבדות כול הזמן. הייתה תקופה ששקלתי להתאבד יחסית ברצינות, אבל היא עברה, ועכשיו זה פשוט רעיון שנמצא שם ברקע, כמו הרבה רעיונות אחרים.
• האם לקחת סמים?
  עוד לא יצא לי, אבל אני מאמין שאני לא מאוד רחוק מזה. לא סמים "קשים" - מריחואנה והדברים האלה. אני אומר "קרוב" פשוט כי אני בעד לגליזציה, ובא לי לנסות לראות פעם בעד מה אני.
• האם עשית סקס?
  אני מניח שבסיס שלישי לא נחשב, אז לא.
• האם הייתה/יש לך חיית מחמד?
  היו לי מלא - כמה דורות של אוגרים, כמה דורות של עכברים, שניים או שלושה ארנבים שגידלנו במרפסת ונחש מים שהיינו מאכילים אותו דגי זהב. כרגע אין לי חיית מחמד, אבל לדודה שלי, שגרה חמש קומות מעל אימא שלי (איתה אני גר חצי מהזמן, בערך), יש כלב שאני מוציא לטיולים ומשחק איתו לפעמים.
• האם עסקת בספורט כלשהו?
  בא לי לענות תשובה מתחכמת לזה, אבל לא הולך לי, אז אני אגיד שהייתי בחוג קרטה, והייתי די סבבה בזה עד שנמאס לי, ושהייתי בשיעור אחד של חוג כדורסל פעם. אני אוהב לרוץ, בלי קשר, אבל אני עושה את זה בשביל הקטע, לפי מצב רוח - לא משהו ספורטיבי.
• האם שברת/נקעת איבר מסוים בגוף?
  עוד לא יצא לי, אבל פעם, בעקבות מריבה עם אחותי (שאני התחלתי, לשם הפרוטוקול), נטרקה עלי דלת מזכוכית, ונכרתה לי חתיכת בשר מיד ימין. עוד יש לי צלקת מגניבה כזו.

תודה לשתיכן על השאלות - היה ממש נחמד לענות עליהן ^^

אז זה היה אני, עונה על שאלות. ממש נהניתי מזה, ואני חושב שאאמץ את זה בתור משהו שיחזור עוד כמה פעמים.

שלכם בחיבה פלוס,

ג'ינג'ר אייל.