| 2/2013
בחורות יפות ושנאה יוקדת
היום הייתי רוצה שתכירו את טלי. טלי היא בלוגרית שיש לי נטייה די מטומטמת ואכזרית לנגח פעם בכמה זמן, אבל הפעם בחרתי לא לעשות את זה, אלא להתייחס כאן לפוסט הזה שהיא פרסמה לפני יום-יומיים. כבר מזמן לא ניסיתי פשוט להתיישב ולכתוב פוסט, וכשהתחלתי לכתוב לפוסט שלה תגובה, שמתי לב שאני ממשיכה, וממשיכה, וממשיכה, ושכבר מזמן עברתי את מגבלת האורך לתגובה לפוסט.
אני חושבת שאת השנאה העצמית שלי אפשר להבין לעומק באמצעות סיפור של יום אחד בודד - היום בו יצאתי מהארון בפני אימא שלי. תוך כדי שיחה מאוד ארוכה, סיפרתי לה שלתקופה מסויימת הייתי חותכת את עצמי ברגליים. אחרי השיחה הדי משעממת של "את לא אשמה בזה, הייתי במקום ממש לא טוב שאני לא אחזור אליו," הבנתי שאני לא יכולה להבטיח לה את זה. נזכרתי שממש יומיים לפני השיחה שלנו, חשבתי על כמה אני מתגעגעת לתחושה של הדם שזורם על הרגליים, ושל הסבון שצורב את החתכים. בדרך כלל לא הייתי עושה יותר מאחד או שניים, אבל הייתי מקלפת את אלה של הלילה שעבר. לקלף פצעים זה מנהג שלי, בלי קשר לחתכים.
הפער הזה בין להבין מה זה היעדר אהבה עצמית לבין לא להבין הוא עצום. יכול להיות שהוא אפילו בלתי ניתן לגישור. אחת הסיבות שסיימתי את הקשר האחרון שלי היה התגובה של אלה לעובדה שפעם הייתי פוגעת בעצמי. היא לא ניסתה להבין, או לקבל, אלא פשוט נרתעה מזה. בבירור, היא הייתה מאלה שלא יכולים להבין אפילו קצת. מן הסתם לא נפרדנו רק בגלל זה. לצערי, אני לא יכולה לראות את עצמי נשארת או יוצאת ממערכת יחסים רק בגלל זה. זה די אכזרי מצדי, אבל הייתי רוצה להגיע למצב כזה.
מה שעצוב זה שהשנאה העצמית היא לא הבעיה האמתית. היא שם, והיא כואבת, אבל הבעיה היא בעיקר באי היכולת להפסיק אותה. המון פעמים מצאתי את עצמי חושבת את המחשבה "טוב, בסדר, תכעסי על עצמך קצת ותמשיכי הלאה," אבל אף פעם לא הצלחתי לגרום לעצמי להאמין שיש בה שמץ של אמת. כבר קרה לי שהסתכלתי במראה ולא תיעבתי את מה שראיתי - ידעתי שיבואו אלי רגעים טובים יותר מאלה שעוברים עלי באותו הרגע, אבל ידעתי גם שהם לא יפסיקו לחזור. באיזשהו מקום, כרגע, אני חושבת שכבר השלמתי עם השנאה הזו.
כשאני חושבת על זה, החתכים הם דוגמא גרועה, כי אתם לא מבינים באמת מה עומד מאחוריהם. תאמינו או לא, אבל החתכים מביאים הרבה יותר תועלת מנזק (לפחות כל עוד אף אחד לא רואה אותם). כשהתחלתי לחתוך, זה היה מתוך סקרנות. אני די בטוחה שכבר הזכרתי את זה כאן, אבל ניחא, זו לא תהיה הפעם הראשונה בה אחזור על עצמי. בשורה התחתונה, חתכתי את עצמי כי זה כיף. לא "כיף" מופשט של להרגיש קיימת, או של לקחת שליטה, אלא סוג די מטומטם של כיף. כשכואב לנו, הגוף מנסה לעשות הפוך, וגורם לנו להרגיש טוב פיזית. בדרך כלל זה לא מספיק בשביל לגרום לנו ממש להרגיש טוב, אבל בתור מישהי שכל הילדות קילפה עצמה חתיכות עור מהרגליים, הכאב של חתך חלק ונקי, אפילו לא שטחי מדי, הוא כלום. הוא מתגמד לעומת העונג שבתחושה של הדם שמפעפע החוצה בפתח שמרגיש קטן הרבה יותר מדי.
הפסקתי כי הרגשתי שאני מתמכרת. הייתי עושה את הכל מאוד נקי ומאוד מסודר, והפסקתי אחרי פעם אחת בה חתכתי טיפה עמוק מדי. לא היה נזק של ממש, אבל זה כאב יותר מבדרך כלל, וממש נלחמתי כדי להתעלם מהכאב. תוך כדי המקלחת שאחרי, כששטפתי את החתך, שמתי לב שהסבון שמחליק עליו לא מרגיש אותו הדבר. אז הבנתי שהגזמתי, ואם אני רוצה להמשיך, אני צריכה להיזהר. לא רציתי להיזהר, אז פשוט הפסקתי. לפני כמה חודשים נתקפתי געגוע ממש חזק לתחושה ההיא, אבל פתאום הבנתי שאין לי איך לעשות את זה. אני גרה בדירה עם שותפים, ואין שום ארון קטן עם ארגז כלים לשים בו סכין יפנית.
הסיבה שאני מקשרת את החתכים לשנאה העצמית שלי בקשר כל כך חזק, למרות שאני מסבירה שוב ושוב שאין אחד, היא שהם הדרך הכי יעילה שאני מכירה להתמודד איתה. להיפטר ממנה אי אפשר, אבל למשוך אותה אל מתחת לקו המים אני מצליחה לנסות. היופי שבתחושה הוא ההצפה. במשך כמה שעות אחרי שהדם נקרש, אפשר להקדיש את כל האנרגיה ששמורה להתמודדות עם עצמך להרגעה של האקסטזה. עד שהחתך מפסיק לכאוב, את פועלת במנגנון פגע או ברח מוזר, שלא מתקשר נכון לשום סיטואציה. פתאום אין מספיק אנרגיה לשנאה עצמית, והיא שוקעת, נחנקת מהמיצים של עצמה. כמובן שהיא אף פעם לא מתה, אבל לוקח לה זמן לחזור. אני מרגישה זקנה כשאני אומרת שהכי קשה זה בלילה. לא קל לי ללכת לישון, כי אני מפחדת מחלומות. ההשלכה המיידית של זה היא להתחיל לרדת על עצמי. זה מאוד קל, כשאת יצירתית מספיק.
כשנפרדתי מאלה (הערה קטנה לעצמי: את מדברת עליה המון, כנראה עוד לא התגברת עליה לגמרי), אחת המחשבות שליוו אותי לאורך רוב שעות היום הייתה "את תישארי לבד לתמיד, כי יש לך הרבה יותר מדי קריטריונים." בדרך כלל זו מחשבה שהצלחתי להתנער ממנה, כי הנה, כבר יצאתי עם שתי בחורות שכל אחת מהן עונה בערך על שניים או שלושה מהקריטריונים שלי, מתוך אינספור. אחרי אלה הבנתי שאני הרבה יותר בררנית ממה שאני מסוגלת להרשות לעצמי. עם הראשונה (עוד לא חשבתי על שם - יש למישהו הצעות?) לא הייתה לי הבעיה הזו, כי אני הייתי זו ששומרת עליה - זו ששם כדי שזה לא יקרה. עד שהתחלתי לצאת עם אלה, הייתי בטוחה שבני אדם באים לעולם שבורים כמוני. עצם הרעיון שיש אנשים שהשנאה שלהם כלפי עצמם לא מורגשת ברמה כלשהי (או אפילו, אולי, שוד ושבר, לא קיימת) נראה לי מופרך מהיסוד.
יש לי עוד המון מה לכתוב, אבל נמאס לי לנסות להוציא את זה החוצה, אז אני אפסיק את זה כאן.
tl;dr אני מטומטמת ששונאת את עצמה,
ג'ינג'ר אייל.
| |
בחורות יפות ואור שמש אמיתי
לפני כמה דקות סיימתי לשחק במשחק קצר באורך של קצת פחות משעתיים בשם Actual Sunlight. בא לי למות. אם בתקופה האחרונה שקלתם התאבדות ברצינות, אל תעשו את הטעות שאני עשיתי, עזבו את הלינק הזה לנפשו.
אוהבת, בעיקר את המלנכוליה הזו, שעוטפת בריפוד זול,
ג'ינג'ר אייל.
נ"ב - כן, בכיתי בסוף. לא כמו ששהייתי צריכה, כי אני לא זוכרת איך לבכות, אבל הגעתי לסטנדרטים המינימליים שלי של "לבכות".
| |
בחורות יפות ואיפה שאני מרגישה הכי נוח
מוקדש באהבה ל-IDayDreamer, שממש עוזרת:
בסך הכל, זה לא שלא נוח לי בבית שלי. זה פשוט שבמעונות אני מרגישה הרבה יותר טוב עם דברים. היום, נגיד, אימא שלי הכינה לנו קפה, והיא הכינה אותו בכוס חדשה, שלא שתיתי ממנה היום. עצם המחשבה על זה גרמה לי להזדעזע - יש לי את הכוס שלי, נוח לי איתה, למה לא להמשיך לשתות בה קפה עד שמישהו יעשה כלים?
זה כל כך הרבה דברים קטנים ומטומטמים שלא בא לי להצביע עליהם, כי הם לא אמורים להשפיע על איך שאני מרגישה. אני לא מרגישה שיש הבדל בין האנשים שאיתי בבית לבין האנשים שאיתי במעונות. אם יש הבדל, אולי הוא אפילו לטובת החבר'ה מהלימודים, כי הם לפחות עושים את התפקיד שהם אמורים לעשות.
תמיד הייתי אומרת שאני לא חושבת שמשפחה זה משהו שצריך לשמור עליו מעבר למה שנוח לנו, ופתאום, עכשיו, כשאני רחוקה, אני מבינה כמה אני באמת הולכת לפי זה, וזה כל כך מוזר. אני ואח שלי חברים הרבה יותר טובים עכשיו, ואני מסוגלת להחליף עם אחותי יותר משלושה משפטים בלי שנצרך אחת על השנייה, אבל אני לא מרגישה משפחה יותר. עם אימא שלי אני מדברת פעם בכמה זמן, כי אני מעריכה אותה, ואנחנו יושבות באותו החדר כשאני בבית שלה, ואת אבא שלי אני רואה פעם בשבוע, כשאנחנו הולכים אליו לארוחת צהריים, אבל חוץ מזה אני מרגישה כאילו שום דבר לא מעוגן יותר בכלום.
מה שהכי הורג אותי זה שמעבר לתחושה המאוד ספציפית הזו, הכל די בסדר. דיברתי עם חברה טובה מהלימודים ועם אחד השותפים על למה אני והיא נשארים במעונות כל כך הרבה, ושנינו אמרנו שהרבה יותר נחמד לנו שם מאשר בבית, וזה הרגיש לי נכון וטוב, אבל פתאום הבנתי שעברתי שינוי מחשבתי עצום בלי לקלוט שמשהו זז בכלל. דברים התחילו ליפול לי למעלה, ועד שלא הצביעו על זה, זה נראה לי הגיוני לגמרי.
בסדר, בסך הכל, אבל פתאום מבינה שהכל הפוך,
ג'ינג'ר אייל.
| |
בחורות יפות ולחזור הביתה
אני אוהבת את המיטה שלי, ואת הנקודה שלי בסלון, ואת לראות את אח שלי, ולפעמים גם קצת את אחותי, ואת אבא. אני אוהבת את זה שאני הרבה יותר קרובה לחברים שלי, גיאוגרפית, ואת זה שאני בעיר שלי סוף-סוף. אני אוהבת את זה שאני יכולה לפגוש את מאיה כמו שצריך, ואת זה שאני לוקחת קצת חופש מהאווירה של הלימודים.
אני לא מצליחה לאהוב את זה שחזרתי הביתה, כי אני לא ממש מרגישה בבית יותר.
ממש רוצה להחזיק ידיים,
ג'ינג'ר אייל.
| |
בחורות יפות ולבכות
זה גורם לי לרצות לבכות. מזל שאני לא יכולה.
באהבה, אבל רק למישהי ספציפית,
ג'יג'ר אייל.
| |
בחורות יפות ודימוי עצמי
רציתי לכתוב פוסט ארוך על משהו ממש רציני, אבל אז הלכתי לארוחת ערב אצל חבר'ה מהמעונות ואכלתי מלא, וזה גרם לי להרגיש ממש שמנה. נדמה לי שירדתי במשקל לאחרונה, אבל אתמול אכלתי מלא פיצה, ודי הרסתי את התחושה הזו לעצמי. דיברתי עם מאיה במשך כמעט שעה וחצי, אבל, אז עכשיו הכל בסדר. מאיה, אם תראי את זה אי פעם, אני אוהבת אותך ממש 3>
החלטתי שביום ראשון, כשאחזור הביתה, אני סוף סוף אדבר עם אימא בנוגע ללשלם על הטיפול הפסיכולוגי שאני רוצה ללכת אליו. עכשיו נשאר רק לעמוד בזה.
באהבה, וכל השטויות האלה,
ג'ינג'ר אייל.
הקטע של השלושים ימים נגמר, אגב. זה היה אחד די מעאפן, אולי בפעם הבאה אני אמצא אחד יותר טוב.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ינג'ר