לחם ושיכר

"אני חושבת שאתה מת," היא אמרה לי, מנסה לחפש את העורק הקרוטי.

"הייתה לי הרגשה כזו."

נסו לדמיין מישהי יושבת על הספסל שליד ג'פניקה, ברוטשילד. מלא אנשים מסביב, באמצע הלילה של יום שישי. לידה שוכב אדם גדול, מצוייר בצבעי שחור וכתום כהה. גם קצת לבן שמחוויר, באופן מטאפורי-אירוני לצד הצבעים היותר דומיננטיים. האדם הגדול שוכב כשראשו על רגליה, מסתכל עליה מלמטה, תוהה אם זה מרגיש אותו הדבר גם מהצד השני.

"יש מצב שאם תאבד הכרה, ינסו לעשות לך החייאה גם אם לא צריך, אתה יודע?" היא שאלה, משועשעת מהרעיון הכללי.

לרגע עוברת בראשי המחשבה שאם זה יקרה, סביר להניח שאני אמות בגלל ההחייאה, או שלפחות אשבור כמה צלעות שלא לצורך.

הידיים שלה קפואות, וזה ממש נעים. "זה מצחיק, כי ברדיאלי מרגישים את הדופק שלך הרבה יותר טוב. בדרך כלל זה הפוך." אחרי זה היא צוחקת על האפשרות לבדוק את הדופק שלי לפי הפמורלי, ואני מחזיר וצוחק על זה שאם היא תתעקש, לא אתנגד.

אחרי זה אני צוחק על זה שהידיים שלה קפואות, אבל הרגליים דווקא ממש לא, והיא קמה ומציישבת לי על החזה.

כשהיא קמה הוא חוזרת לשבת על הספסל, ואנחנו ממשיכים לדבר.

-

סתם כי זה היה צריך לצאת.

פגשתי חברה אתמול, והיא גרמה לי לחזור להאמין שמה שחסר לי זה לא קשר רומנטי, אלא מגע אנושי, וזהו.

מצחיק שסוף סוף כתבתי כאן משהו שהוא קצת סיפור. פעם זו הייתה המטרה המרכזית שלי בסיפורים.

מקווה להמשך שיתוף פעולה פורה,

ג'ינג'ר אייל.

כבר מלא זמן שהשאלון השבועי של ישראבלוג מעצבן אותי. נדירות הפעמים בהן הוא לא גרם לי להרגיש את ההתנשאות המעצבנת הזו, שבאה בלי הזמנה. זה מצחיק, כי בדרך כלל אני אוהב להתנשא - אני פשוט אוהב לבחור מתי.

עריכה: אוי, אין פה שום דבר על בחורות יפות... תסלחו לי?

אז לפני מלא זמן (תשעה ימים, לערך) פרסמתי פוסט בו ביקשתי מכם לשאול אותי שאלות. יחסית לפעם הקודמת, הרבה אנשים שאלו שאלות (נתעלם מזה שזה סך הכול חמישה אנשים, שזה רק שלושה אנשים יותר ממקודם - יחסית לפעילות בבלוג זה מלא), וזה ממש נחמד.

אז שנתחיל?

זהב שחור:

1. איך קוראים לך?
   ג'ינג'ר, לצורך העניין. אולי נגיע לזה מאוחר יותר בהמשך הדרך.
2. מאיפה אתה בארץ?
   מדרום תל אביב. זה כול כך דרום שזה רמת גן, אבל ההורים משלמים ארנונה לתל אביב, אז זה נחשב.
3. מה צבע העיניים שלך?
   האמת היא שיש כמה. בדרך כלל ירוק עם גוון כחול מאוד בהיר. לפעמים הן ממש כחולות, לעיתים יותר רחוקות ממש ירוקות, ופעם במלא-מלא זמן, אפורות.
4. מה אתה אוהב לאכול?
   זו אמורה להיות תשובה ממש ארוכה, אבל כעקרון, אפשר לסכם את זה בבשר, גבינות ובצקים, ביחד עם כול מה שהולך איתם. אני מאוד לא אוהב ירקות טריים, בגלל המרקם שלהם. אני קצת כמו הילדים הבעייתיים האלה שלא אוכלים שום דבר, רק שאני מוכן לנסות לפעמים.
5. איזה ספר קראת לאחרונה?
   הספר האחרון שסיימתי הוא The End of Mr. Y, שקראתי פעם בעברית, ועכשיו באנגלית. כרגע אני קורא ספר בשם PopCo, של אותה הסופרת. גם הוא באנגלית. לפני זה אני לא ממש זוכר, לצערי.
6. בלוי מועדף?
   <סתם כי אני חייב להיות אידיוט> יש לי סווטשירט אדום ממש מגניב שקניתי בלוס אנג'לס, והוא ממש בלוי. סביר להניח שהוא הבלוי המועדף עלי. הבילוי המועדף עלי, לעומת זאת, <כאן אני מפסיק להיות אידיוט> הוא כנראה ללכת לאיבוד בתל אביב. או זה, או ללכת עם אח שלי/עם חבר מאוד ספציפי לבנדיקט ברוטשילד (לכו לשם עכשיו, בפקודה. זו המסעדה הכי אדירה בעולם, לפחות בתוך הראש שלי).
    

מר שמידט:

• איך אתה נראה בתכלס? מה הגובה שלך, מבנה, צבע עיניים, ושאר ירקות?
  אני תמיד ממש שונא לתאר איך אני נראה, אבל זה לא באמת כזה נורא, אז אני אעשה את זה בכול זאת: יש לי זקן ג'ינג'י, שזו כנראה התכונה הכי בולטת שלי כרגע, ושיער שאפשר לקרוא לו ג'ינג'י, אבל הוא בעיקר בלונדיני. כמו שאמרתי קודם, יש לי עיניים בעיקר ירוקות-כחולות. אני לא יודע מה הגובה המדויק שלי, אבל הוא קצת יותר מ-1.80 (לפני כמה זמן הייתי בקופת חולים ומדדו לי שם 1.79, אבל זה היה כי הרופאה חשבה שיהיה מצחיק למדוד את הגובה שלי מהצד של הראש, או משהו כזה). לאנשים יש נטייה לא לשים לב לזה, אבל אני יחסית שמן. בעיקר בטן וירכיים, אם להיות ספציפיים. אני יחסית לבן, עם נטייה לשיזוף מוזר מעורב בורוד-אשכנזי (אני פולני כמעט במאה אחוז, אז לא קשה להסביר את הקטע הזה). יש לי גם ציפורניים די חסרות צורה, אבל אף אחד לא באמת שם לב לזה אי פעם.

Dr. Perry Cox:

1. בתור ג'ינג'י אתה באמת מתעצבן מהר?
   בתוך הראש שלי, מאוד, אבל לא מעבר לזה. לימדתי את עצמי להתעצבן קודם בתוך הראש ורק אז לתת לזה לצאת החוצה. אני לא מצליח לעצור את עצמי רק כשאני ממש עצבני.
2. איך הגעת לישראבלוג?
   בפעם הראשונה? אני לא ממש זוכר. אני לא חושב שזה היה משהו מודע. בפעם הזו, חבר שלח לי לינק למשהו שהגיע למומלצים (במטרה די מובהקת ללעוג לו, אני חושב), וזה נראה לי ממש חמוד, וזה עשה לי חשק לחזור.
3. ומה הדבר שאתה ממש הכי אוהב לעשות?
   דברים אקראיים בתל אביב. לפני כמה ימים, למשל, נסעתי באוטובוס למרכז תל אביב, לרחוב אבן גבירול, כדי לקנות לחם ממאפייה ספציפית.

HalezTrailz:

1. סרט מועדף/שהכי התחברת אליו, שהשאיר עלייך רושם או כל דבר אחר בעצם, ולמה?
   כבר מזמן לא עניתי על השאלה הזו... אני חושב שהסרט האהוב עלי הוא ג'ונו, אבל פשוט כי הוא חמוד בצורה יוצאת דופן, וכי אלן פייג' וזה.
2. איזה שיר אהוב יש לך שתמיד מעלה לך את מצב הרוח?
   אי אפשר ממש לקרוא לזה "מעלה את מצב הרוח", אבל השיר שהכי מתקרב לזה הוא Becoming Insane של אינפקטד מאשרום. הוא אפילו סוג של "בדיחה פרטית" שלי ושל אח שלי, בצורה מאוד עקומה.
3. אילו דברים גורמים לך אושר/שמחה?
   האמת היא שאני ממש קיטשי בקטעים האלה. שני הדברים שהכי גורמים לי לשמוח הם זוגות וגשם. 

לפי איזשהו בלוג שהגיע בימים האחרונים למומלצים ("מתמכרת לאנשים" - דווקא הרבה יותר טוב ממה שמגיע למומלצים בדרך כלל), טים ברטון אמר פעם שאם, אי פעם, הרגשת את תחושב הבדידות הזו, של להיות לא שייך, היא לעולם לא תעזוב אותך. אתה יכול להיות שמח או מוצלח, אבל הדבר הזה עדיין נשאר איתך. כבר מלא זמן שאני רוצה לכתוב את הפוסט הזה (זה שרד בראש שלי לפחות שבועיים' שזה המון, אצל בן אדם כמוני, שמוותר מראש על לסדר את המחשבות שלו), ובזכות אווה (ככה כותבים?), כותבת הבלוג ההוא, אולי סוף סוף זה יקרה.

אם להמשיך באותה הנימה - דאגלס אדאמס (מה?! אין סיכוי שאתם לא מכירים את דאגלס אדאמס. כופרים) כתב במדריך הטרמפיסט לגלקסיה שבן האדם לעולם אינו חש בודד בחברת ברווז הגומי שלו. אולי אני צריך לקנות ברווז גומי, סתם בשביל הקטע? יש לי קטע משעשע עם ברווזי גומי כבר מלא זמן - אז אולי זה הזמן לקחת את מערכת היחסים הזו צעד אחד קדימה.

אז נתחיל, או משהו כזה?

שמע, אתה לא חייב, אבל פוסט וזה, לא אמרנו שאנחנו עושים רק פוסטים עם פואנטה?

אולי יש בזה משהו. בכול מקרה - 

לאחרונה אני חוזר להרגיש לא שייך. אני לא בטוח שזה רע, כי משהו בי קצת התגעגע לזה. הפעם הראשונה ששמתי לב שאני מרגי שאת התחושה הזו באופן תמידי הייתה בכיתה י', בערך. אולי בחופש הגדול שאחרי י'. אני קצת מתגעגע לתקופה הזו, כי הכול בה היה ממש, ממש רע, אז היה לי נחמד להבין שאני בן אדם שונה לגמרי ממה שחשבתי.

או שאולי ניקח את זה לכיוון אחר. כיוון קצת פחות קל להזדהות, אבל קצת יותר מעניין מבדידות קלישאתית של ילד בן 18. אני לא זוכר שום דבר שקרה לפני אמצע כיתה י'. קטע מגניב כזה. מדי פעם אני נזכר בסוג של פלאשבקים מוזרים, או כשאני ממש מתרכז - אבל חוץ מכמה אירועים מאוד משמעותיים, אני לא מצילח להיזכר בכלום. זה מצחיק, כי המחשבה הראשונה שלי הייתה שזה מרגיש כאילו איבדתי את כול הזיכרון הזה, ומישהו ניסה להזכיר לי איך זה היה דרך תמונות וסרטונים שלי.

הזיכרון הכי חזק שלי מ"העבר" הוא מגיל ארבע. הוא מאוד מעורפל, כיאה לזיכרון כול כך ותיק, אבל יש לי משפחה שערבה לאמת שבו.

אני, אחי, ואחותי ישבנו באוטו של סבא וסבתא. סבא נהג, ואני ישבתי בכיסא שמאחוריו. סבתא ישבה בכיסא שלימינו. נסענו בדרך מהבית של סבא וסבתא שברמת גן לבית שלנו - אני אפילו לא באמת זוכר איפה הוא היה אז; עברנו מלא בתים כשהיינו קטנים. בדרך מרמת גן, אולי חלקכם יודעים, נמצא בניין של חברת אלקו היי-טק. בזמנו, התנוסס שם החברה מעל לצומת מרומזרת, כך שהיה קשה לפספס: "ELCO HI-TECH", היה כתוב. אני לא בטוח אם הבניין עוד שם בכלל, ואם הוא עדיין של אותה החברה, אבל לכו תדעו.

כשעברנו בצומת המדוברת, עצרנו ממש בראש הטור, ויכולתי לראות את השלט.

"כתוב שם אלקו היי-טק, נכון, סבתא?" שאלתי, אם אני זוכר נכון.

"כן, ג'ינג'ולה," הוא ענתה לי, קצת מופתעת.

"אבל זה לק אמור להיות טק בסוף, כי זה עם סי אייץ'."

סבתא שלי כבר בכלל לא הבינה מאיפה הבאתי את זה, ושאלה מאיפה, לעזאזל (לא בביטוי הזה השתמשה, אני סבור), אני יודע את זה. ועניתי לה, בבטחון מלא, ש"אני חושב שיש לי די אן אי אחד אנגלי".

זה מצחיק, כי אימא שלי צוחקת על זה עד היום.

כשאני מספר את הסיפור הזה, אני תמיד חושב כמה קל לחשוב שאני מספר אותו כדי שאנשים יגידו איזה גאון מלידה אני, כי למדתי לקרוא אנגלית לבד בגיל ארבע, אבל זו לא הפואנטה. יש בינינו את ההבנה הזו, נכון?

שלכם, עם עוד הרבה זמן לשאלות,

ג'ינג'ר אייל.

עריכה: יואו, הנמשים האלה פשוט מושלמים.