לחם ושיכר

הגעתי למסקנה שמה שהכי חשוב לי בעולם זה לשבת עם אח שלי כמו שני בני אדם, לאכול אוכל טוב ולשתות אלכוהול טוב, ואז, אחרי ערב מאוד טוב, כששנינו ננסה, במשך שעה, לאכול את הקינוח במסעדה ההיא ששניני אוהבים ללא הצלחה מרובה, לומר לו שבא לי להיות בחורה אמיתית. אני עומדת לספר את זה לעוד חברה אחת בקרוב. כבר החלטתי. הגעתי למסקנה שאני בעיקר מתחמקת מלומר לו את זה, ושבכל פעם שאני מספרת לעוד מישהו, זה כדי להשכיח מעצמי את זה שלאח שלי אני לא יכולה לספר בינתיים.

 

 

חוזרת לימים בהם המחשבה "פאק, למה הבלוג הגרוע והמטומטם הזה מקבל יותר תגובות ממני?!" לא מפסיקה לפקוד אותה,

אני נוטשת לקצת, כדי לראות מה זה יעשה לי לראש. יכול להיות גם שלא אתחבר למייל בכלל, או אעקוב אחרי בלוגים אחרים.

 

נתראה אחרי הגלות,

ג'ינג'ר אייל.

היום במקלחת, ממש לפני כמה דקות, עברתי מין התקף מוזר כזה. העברתי יד ברעמת השיער שמזכירה לי שאני צריכה, לפחות בתיאוריה, ללכת להסתפר כבר, ופתאום הרגשתי ממש מוזר. אני לא יודעת להסביר את זה, ממש. זה לא היה התקף זעם, כי זה היה חלש מדי. חיפשתי מה לעשות עם הידיים, והאינסטינקט הראשוני שלי היה למשוך בשיער שלי עד שזה יתחיל לכאוב. ניסיתי לכוון את זה למשה וספציפי, כדי לראות איך אני מרגישה עם זה בהקשר מסוים, אבל זה לא שינה שום דבר. בסוף אפילו לא הכאבתי לעצמי, אבל לרגע אחד נעצרתי ופשוט בהיתי לעצמי בכפות הידיים, וכמעט קרסתי. בא לי לתלות את האשמה בנפילת המתח שהכנסתי את עצמי לתוכה אחרי המבחן בכימיה אורגנית אתמול (אל תשאלו איך היה, באמת שאין לי מושג), אבל זה מרגיש לי כאילו אני מנסה לשקר לעצמי בכוח עוד לפני שאני יודעת שאני לא מאמינה לעצמי.

 

זה היה קצת אחרי שחשבתי על איזה כדורגלן (סלח לי על הבוטות, אם יצא לך לקרוא את זה) ששלח לי מייל דרך הבלוג לא מזמן. לא אחד מהאידיוטים הארקאיים שמסרבים לקרוא יותר משורה וחצי של פוסט לפני שהם מתחילים איתי, אני חושבת. גם אם כן, הוא בטוח לא אידיוט, והוא המשיך לדבר איתי גם אחרי שהוא העמיק לתוך הבלוג. הוא גרם לי להרגיש ממש טוב עם עצמי בזמנו, וזה זרק אותי אחורה בצורה ממש מוזרה.

 

בכל רגע שעובר, אני יותר ויותר בטוחה שהתחושה הזו מהמקלחת היא תחושה של "פאק, מטומטמת, תעשי כבר משהו עם עצמך!" אבל אולי אני צריכה לישון על זה. מישהו רוצה להזכיר לי לעשות עוד סיבוב מעבדות מתישהו ביום ראשון?

 

לא בטוחה אם היא כבר סיפרה לכם שהיא קצת מאוהבת במישהי מהמעונות,

ג'ינג'ר אייל.

עריכה: החלטתי לערוך את התיאור של הבלוג, זה שמופיע מתחת לנמשים, כי אני חושבת שהתיאור הזה משקף הרבה יותר טוב את הרצונות שלי מהבלוג הזה לאחרונה.

חשבתי לחזור מההקפה המסורתית שלי של המעונות ולכתוב פה פוסט עם איזשהו רעיון מגניב. הרעיון המקורי שלי לפוסט הזה היה לבקש מכם (כן, אתם שם, שקוראים את הפוסט הזה) תמונות שלכם, כדי שאוכל להשתמש בהן כדי לכתוב. קו המחשבה שגרם לי להגיע לרעיון הזה הוא "אם כשמישהו מצייר עוזר לו להסתכל על מודל מסוים ולצייר לפיו, למה שזה לא יעזור לי לכתוב?" אני יודעת שזה קו מחשבה אווילי ומטומטם, אבל תוכלו לומר לי את זה אחרי הפוסט העצבני שלי, שאתחיל עכשיו.

 

אני מאוד לא אוהבת לכתוב פוסטים כתגובה לפוסטים במומלצים, אבל כבר עשיתי את זה בעבר, ואעשה זאת עוד פעמים רבות בעתיד, אני מנחשת. הפוסט שאתייחס אליו בפוסט הזה שלי הוא הפוסט "מה מטריד אותכם?!" של מלך ה'יצאת חומוס'. אני אתחיל מהבהרה - הרוב הגדול של הפוסט הוא שטויות נרגנות מהסוג שכמעט כל אחד פולט מפיו פעם בכמה זמן. אני מדבר על הפסקה השנייה והשלישית של הפוסט, שלמרות שהן הגדולות ביותר, הן הכי פחות רלוונטיות.

 

אני אתחיל מסקירה קצרה של עיקרי הפוסט (הכללתי קצת קודם, ההתחלה של הפסקה השנייה שווה משהו גם היא), כפי שאני ראיתי אותם, ואדבר על עצמי לאחר מכן.

 

הפוסט מתחיל בקריאה לשלושה קאסט טייפים (אני משתמשת במונח הזה נכון?) של ישראבלוגרים: הנערה שחותכת את עצמה בסכין גילוח, הבחורה שמקיאה אחרי כל ארוחה (הציטוט "תסיימי ותבואי לכאן. ותביאי איתך משהו למנצ'ס, את נראית כמו פליט סודני" הוא בגדר יצירת אמנות, בעיני), והבחור שמאיים לבלוע כדורים. שלושת הטיפוסים שהוא פונה אליהם הם בני עשרה בעלי תנאי מחייה סבירים ומעלה. חבר'ה שלא עברו התעללויות, או חוו אלימות קשה מכל סוג, או אפילו הזנחה מכל סוג. שלושתם (ועוד רבים אחרים) אובדניים, ואין להם סיבה טובה לזה. בסיום הפוסט, הכותב מבהיר את עמדתו בנוגע לאותם בני עשרה: "אז מי שבדיכאון קליני עמוק - לכו לקבל טיפול. מי שלא - חלאס כבר."

 

פה אני נכנסת לתמונה. אם זו פעם ראשונה שלכם כאן, וגם אם לא, אני אסכם לכם בקצרה מה שחשוב לדעת עלי. קוראים לי ג'ינג'ר. אני בת 19, במקור מתל אביב, אבל עכשיו אני לומדת רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, אז אני גרה במעונות שליד הקמפוס. בשנה וחצי האחרונה הספקתי להתחיל לעבוד בעבודה הראשונה שלי (ובעוד שלושה אחרים), לחתוך לעצמי את הידיים והרגליים, להרוויח כמויות אדירות של כסף, לבזבז את כולו, להתאהב עד למעל הראש בבחורה הכי מדהימה שפגשתי אי פעם, לעשות טעויות פטאליות, ולסיים בידי קשר של יותר מחצי שנה. הספקתי גם להתקבל ללימודי רפואה, לעקור את עצמי משגרה אידאלית, ובין היתר גם להשלים סופית עם זה שאני טרנסית - בחורה שנולדה בגוף של גבר.

 

מתישהו בינואר, נדמה לי, אבל אני לא ממש סגורה על זה, יצאתי מהארון בפני אימא שלי. זו הייתה הפעם הראשונה בה הודיתי בפני מישהו (כולל בפני עצמי) שיש לי בעיה. סיפרתי לה גם על זה שחתכתי פעם, ושיקרתי לה כשאמרתי לה שאני לא מתכוונת לחזור לזה אי פעם. בתקופה האחרונה, לפני ואחרי היציאה המינימליסטית שלי מהארון, קשה לי עם עצמי. לא עם משהו ספציפי - עם עצמי, באופן כללי. קשה לי עם מה שאני, פיזית, ועם זה שאין לי מוטיבציה, או דרך, לפתור את זה כרגע.

 

אין לי דיכאון קליני, אבל אני ארשה לעצמי להכניס את עצמי לקטגוריה הזו בפוסט שאני מגיבה לו, כי יש לי בעיה מאוד קשה עם עצמי, ואני צריכה טיפול. אני יודעת את זה, ואפילו דיברתי עם אימא שלי על זה, והיא הסכימה לשלם לי על טיפול, אבל אני לא מסוגלת לעשות את הבירורים שאני צריכה, או לבקש מאימא שלי לסדר את העניין הכספי. קראו לי מטומטמת, חסרת מוטיבציה או אפאתית כלפי עצמי, ובאף אחת מהקריאות האלה לא תפספסו ביותר מדי, אבל לא בגלל זה אני לא מסוגלת לטפל בעצמי. לעשות את הצעד הראשון אף פעם לא היה הצד החזק שלי, וכשמדובר בצעד הראשון של לדאוג לבעיה שלי, זה אפילו יותר קשה. האנלוגיה הראשונה שחשבתי עליה הייתה לתלישה של פלסטר, אבל אני חושבת שיותר נכון להשוות את זה לחיטוי של פצע, פתוח ומדמם. אני נתקלת בקיר כשאני מנסה לכתוב על זה, כי ממש קשה לי לא לצרוח וללכת, ואני רוצה להתנסח כמו בן אדם, אבל כל דבר שאני מנסה לכתוב מתנקז בסוף ל"באטמן, אתה אידיוט. אין לאנשים עם כמות מזערית של שכל כמו שלך הזכות לקבוע שמישהו צריך לקחת את עצמו בידיים, או שזה לא בסדר שהוא לא עושה את זה."

 

טוב, זה יצא בסוף.

ג'ינג'ר אייל.