הלוואי ויכולתי למות מוקף באנשים שאוהבים אותי. משפחה, חברים, אהבות ישנות, שם כדי לנחם אותי, לחזק אותי, להזכיר לי שזאת לא בחירה אנוכית. 

הלוואי שאנשים יחגגו את חיי, יזכרו את החיוכים שיצרתי, את הרגעים הקסומים שחווינו ביחד. 

הלוואי שיכולתי למות בעולם מלא חמלה והבנה. 

אבל זה לא העולם שאני חי בו, וזה לא העולם שאני אמות בו. אני אמות לבד, ילד קטן ומפוחד שלא מסוגל לשאת עוד רגע אחד של אומללות. ואנשים ייבכו את מותי, יזילו ים של דמעות. חלקם לא יחייכו שוב לעולם.

עד שגם זמן יגיע למות. 

וכל זכר ממני יעלם כלא היה. 

אולי חוץ מישראבלוג.