Mister Nice Guy

בא לי להשתחרר מהדרמה של הבלוג לאחרונה, ולהיות קצת שטחי היום ולבהות בתמונות של בחורות יפות, אז חשבתי לעשות רשימה של השחקניות הכי סקסיות בהוליווד שיש לי עליהן קצת קראש (וגם בלוג אחר היום נתן לי את הרעיון). זה כנראה לא יהיה פוסט אינטלקטואלי במיוחד, אבל היי, ציצים! מי לא אוהב.

1. ג'ניפר לורנס.

נתחיל מהבחירה הכי צפויה, אבל עדיין, אי אפשר לא לציין אותה. עדיין לא נמאסת עליי, ג'ן! ואף מילה על התמונות המודלפות, הפוסט הזה מספיק קריפי.

2. אלכסנדרה דדריו.

כל מי שראה את העונה הראשונה של "בלש אמיתי" יודע על מה ולמה. Hubba Hubba. יש לה גם טרייר מעורב שדומה לשלי, אז אין ספק שגם זה מוסיף לה נקודות, למרות שהיא לא עקבה בחזרה אחרי האינסטגרם שפתחתי בשבילו.

3. מרגו רובי.

הכרתי אותה בהתחלה רק מהטריילר לSuicide Squad, שם תשחק את הארלי קווין עם לוק ממש מגניב. רק השבוע ראיתי אותה לראשונה בסרט (About Time המומלץ) ועדיין לא ראיתי את הסרט בו התפרסמה, "הזאב של וול סטריט" (מחכה ביס מקס ולפי מה ששמעתי אם אני אוהב אותה, יהיה לי נחמד), אבל היא מדהימה ויפהפייה גם בלי האיפור המשוגע של הארלי.

4. אליסון ברי.

עדיין לא השתתפה הרבה בסרטים, היא יותר מוכרת מCommunity או מד מן. אבל היא מאוד סקסית לדעתי, ומצחיקה (שזה כמובן מוסיף לסקסיות). לדוגמא, הנה חלק מההופעה שלה בLip Sync Battle, שרה את הקלאסיקה ההיפ-הופית Shoop. כפרה עליה.

5. אמי רוסום.

כבר ב"היום שאחרי מחר" התאהבתי בה, אבל התפקיד הנוכחי שלה בShameless הוא כמובן בלתי נשכח. פיונה גלאגר, יו סו קרייזי.

נו, אפשר לראות מה הטייפ שלי? והאם עשיתי טעות בכך שוויתרתי ברגע האחרון על אמה סטון ברשימה? והאם סקרלט תסלח לי? 

- עם רוב הבנות "תחום העניין המשותף" שלנו (כלומר, לאילו עמודי פייסבוק שנינו עשינו לייק) הוא העמוד "כשאבא ואמא בני דודים" וזהו בערך. למה אף אחת כמעט לא עושה לייק לעמודים האזוטריים והחנוניים שעשיתי עליהם לייק בפייסבוק? אה, כן, עניתי לעצמי.

- כשאתה מסיים קשר של 3+ שנים, קשה למצוא תמונות עדכניות טובות שלך לבד. וגם אם הייתי רוצה לחתוך את האקסית מתמונה משותפת, התמונה בטינדר חייבת להיות מרובעת אז אי אפשר לחתוך אותה בצורה טובה בכלל כי תמיד תישאר עין שלה או משהו. אז יוצא שיש הרבה תמונות שלי כשברקע רואים גוש פרווה שהוא הכלב המתוק שלי.

- מסתבר שיש הרבה תיירות (אוסטרליות! שוודיות! כל כך הרבה אמריקאיות!) שמחפשות אקשן בזמן הביקור שלהן בארץ. זה מאוד נחמד לראות, אבל לא בשבילי. קשה לי לפלרטט בעברית, אז באנגלית? עם המבטא שלי? אין מצב. שמישהו אחר "יראה להן את העיר".

- זה מבאס כמה בנות שנראות טוב פסלתי בגלל מה שסטואי ב"פמילי גאי" קרא לו "יחס לא-טוב בין חניכיים לשיניים". אני פשוט יודע שכל הזמן אחשוב על זה. Instant Boner Killer. גם לפעמים טינדר גורם לך להיות מגעיל, כמו למשל כשאתה רואה בחורה שמנה ותחום העניין המשותף היחיד שלנו הוא לייק לBen & Jerrys ואתה לא יכול שלא לחשוב שזה מסביר משהו.

- לבחורה שכתבה בתיאור שלה "wonna love somebady", שיהיה לך gud lack.

- רגע מביך 1: כשלמישהי שמציעים לך יש חבר משותף איתך, שהיה איתך בצבא, והיא דומה לו מאוד, ואז אתה מסתכל בפייסבוק שלו ורואה שזו אחותו. לא תודה.

- רגע מביך 2: כשמישהי שמציעים לך היא עם 28 חברים משותפים, ואתה ישר מזהה אותה, היא הייתה איתך בצבא, והדבר שאתה הכי זוכר לגביה הוא הפעם ההיא כשהיא נכנסה לחדר שישנתי בו עם עוד חייל והם פשוט הזדיינו במיטה לידי, כשאני מעמיד פנים שאני ישן. עד היום כשאני רואה לונדון וקירשנבאום אני לפעמים נזכר שהטלוויזיה הייתה פתוחה על שידור חוזר בזמן שהם נהנו להם. 

- לגבי תרבות טינדר באופן כללי: טינדר התחיל כשהייתי בזוגיות ומעולם לא נכנסתי, אבל כן הסתקרנתי לגבי העולם הזה כי זה נראה לי מעניין להכיר ככה, וחשבתי שזה מגניב שאנחנו חיים בעולם שלנשים יש יכולת שליטה על המיניות שלהן בשילוב עם טכנולוגיה. כמובן שבארץ נראה שזה התפתח יותר לאפליקציית היכרויות, אבל מה אפשר לעשות, אנחנו עדיין לרוב מדינה שמרנית ומעפנה. האלמנט של לעשות הרבה החלטות לגבי בחורות בזמן קצר הוא מאוד ממכר. הרי זה משהו שאנחנו במילא עושים בחיי היום-יום. כשאני נכנס לכיתה באוניברסיטה, אז די מהר המוח שלי מתביית על מי הבחורה הכי יפה בכיתה. אין כאן שום דבר חדש חוץ מהטכנולוגיה. כמובן שעניין המשיכה קשור לא רק ליופי. אני בדרך כלל מנסה לשמור על זה פשוט - אם היא נראית טוב, אלחץ כן. אבל כן יש אצלי משיכה לאינטליגנציה, ולפעמים צריך להיות שטחי ולהסתמך על סטריאוטיפים שקשורים למראה. למשל בנות שנראות פרחות לא באות בחשבון גם אם הן כוסיות כי פשוט ברור שתהיה אפס כימיה. כנ"ל איפור מוגזם או בלונד מחומצן (לא תמיד אבל אני שם לב לנטייה שלי לפסול בלונדיניות יותר) או בנות עם רק תמונות במסיבות של בליינים (אני גם מניח מראש שהן לא ירצו אותי, יש מספיק גברברים ישראלים מתאימים). הייתה בחורה שנראתה ממש טוב בכל התמונות שלה, חוץ מתמונה אחת עם דאק פייס שהרס הכל. ולא דאק פייס חמוד שאפשר לסלוח, דאק פייס שגרם לה להיראות brain-dead. חבל.

- כמובן שבינתיים הבחורות היחידות שלחצו כן עליי הן אלו שלא הייתי נלהב ב100% לגביהן. למרות זאת אני בינתיים דווקא די קפדן ולא נדיב במיוחד ב"כן" שאני נותן, כי מה יותר מביך משתהיה התאמה עם מישהי ואתה לא באמת נמשך אליה, אלא סתם לחצת "כן". יש גם את כל הבנות שכותבת "לקשר רציני בלבד" ועליהן אני מוותר, כי אני לא מוכן עדיין לשום דבר רציני. אז לא יודע מה ייצא מזה בינתיים, זה די מוזר לי, אבל לפחות יצא מזה פוסט.

שלושה שבועות עברו, או שבועיים, תלוי איך סופרים. לפעמים הייאוש נעשה יותר נוח. לפעמים שוכחים מה איבדתי. לוקח זמן לעכל, ואני חושב שאני מתחיל לעכל. המפגשים עם הפסיכולוג החדש עוזרים, וגם שיחות איתה ועם אנשים אחרים. מנסים לנתח מה השתבש. אני חושב שהגעתי להבנה. שנינו אנשים עם קשיים, והזוגיות היוותה לנו מקור תמיכה ואהבה אך מצד שני גם מקום מפלט מהתמודדות עם הבעיות שלנו. אני נמנעתי מלהתמודד עם החרדה החברתית, כי היא סיפקה לי את כל הצרכים החברתיים, והיא נמנעה מלהתמודד עם הבעיות שלה, כמו הOCD או הקושי בעצמאות או הבעיות עם המשפחה, כי היה לה אותי בתור גלגלי עזר. צמחנו בתחילת הזוגיות, למדנו להיות בני זוג טובים ולחיות ביחד, אבל הפסקנו בשנה האחרונה. זו הייתה בועה, אמנם בועה נוחה וכיפית ואוהבת מאוד, אבל עדיין בועה. וכמו כל בועה, טבעה להתפוצץ. אני צריך ללמוד לקבל שזה לא באשמתי, ושהפיצוץ לא נגרם כי אני לא הייתי מספיק טוב, אלא כי הבעיות שלה היו גדולות וקשות מדי. עכשיו עם הפרידה אנחנו צריכים להתמודד עם הבעיות האלו, כל אחד בנפרד. וזה יהיה מאוד קשה, כי עדיין אף אחד לא מכריח אותך להתמודד, אפשר לברוח. אני יכול להזדחל במיטה ולא לעבוד על עצמי, והיא יכולה למצוא מישהו אחר או לברוח בעזרת אלכוהול. 

אני כרגע מתחיל להתמודד. אולי הפסיכולוג ייתן לי פוש, אולי הפעם לא אוותר לעצמי. כבר היום עשיתי צעד יפה, עברתי מבחן תאוריה. אז כן, בגיל 27 זה לא הישג כזה מרשים, אבל חרדה חברתית וחרדה מנהיגה הם דברים שבאים הרבה פעמים ביחד, אז אפשר להבין אותי. עכשיו מגיע החלק הקשה של הלמידה המעשית. אני מקווה ומאחל גם לה לעשות צעדים כאלו. כמו שאני עושה צעדים שנראים לפעמים קלים אבל הם קשים, ככה גם היא. לזרוק זבל בשבילה זה פרוייקט, וזה משהו שאני הייתי עושה באופן קבוע כדי לעזור לה. מדי פעם היא שולחת לי הודעות שהיא זרקה את הזבל או בישלה לעצמה ארוחה, ואני עונה ב"יופי" או "כל הכבוד", כי אני יודע שעכשיו כשהיא לבד, זה משהו שהיא צריכה להתמודד איתו. הכל צעדים קטנים. בייבי סטפס, כמו שהיא אומרת. הלוואי שתשנה את דעתה ותסכים ללכת לפסיכולוג כדי שיעזור גם לה עם הצעדים.

האם היינו חייבים להיפרד כדי לעשות את השינויים האלו? כנראה שכן, וזה מאוד חבל. השגרה היא כל כך מפתה, וגם אם היינו אומרים לעצמנו שנתמודד ביחד, זה היה כמעט בלתי-אפשרי. אם אני יכול לזרוק זבל בלי חרדה ובשבילה יש חרדה, אז האם הייתי באמת נותן לה להתמודד עם זה? אולי טיפול זוגי היה עוזר, כזה שמשגיח עלינו ונותן לנו טיפים איך להתמיד, ושומר עלינו כדי שלא נחזור לשגרה. אבל אחרת, אני אדם נחמד מדי כדי להגיד לה "לא, את צריכה לזרוק את הזבל היום למרות שקשה לך כי זו הדרך לשרוד". 

האם יש דרך לחזור בעתיד? אולי. ה"אולי" הזה לא עושה לי טוב, אבל אין ברירה. אני נאלץ להודות שצריך יהיה להיות המון מזל כדי שבעתיד שנינו נגיע באותו זמן למצב שבו שנינו עשינו מספיק עבודה על עצמינו, ועדיין שנינו נהיה רווקים ובעלי רצון לחזור. אני מנסה לדמיין מצב כזה, וזה קשה. אם שנינו נטפס ונצמח בנפרד, האם האהבה עדיין תהיה שם? היא אומרת שהיא תמיד תחשוב עליי כגבר הכי טוב בשבילה, ושאני עדיין החבר הכי טוב שלה. אבל האם זה יישאר ככה? אולי הייתי הגבר הכי טוב בשבילה בתקופה הזאת, כי יש בי המון יכולות של תמיכה ונתינה, אבל אולי היא של עוד X זמן תרצה גבר אחר. ואם אני אעבוד על עצמי מבחינת החרדה החברתית, האם זה לא אומר שכיוצא מכך אפגוש מישהי אחרת? כל הדברים האלו גורמים לזה להישמע קלוש. מצד שני, אני מרגיש שקשה לאנשים מבחוץ להבין את עוצמת הקשר והאהבה. זה לא משהו ששוכחים בקלות, ואם הכוכבים ייפגשו בצורה המתאימה, אז אולי.