כל נסיעה כמעט יוצא שאתה עוזר למישהו, פעם סתם להתניע, פעם עם בעיה במנוע.
ידיים מזהב ולב מזהב.
אחרי 6 שנים שאנחנו יחד אני עדיין מתגעגעת ומתרגשת מהרגע שתגיע כבר
ממש כמו בתחילת קשר של זוג אוהבים צעירים.
מכינה לך את האוכל שאתה אוהב ומתלבטת מה ללבוש, טייץ או שמלה קצרצרה.
טייץ אתה אוהב, שמלה אני.
מחכה כבר לרגע הזה שתכנס הביתה.
ריח של אבק ושמן מכונות מעורבב עם ריח הזיעה העדין שלך,
ידיים שעוטפות
איך שאתה מרים אותי וגורם לי להרגיש קטנה לידך למרות שאני בכלל לא,
ולמרות שאני יודעת שקצת כבד לך, ואתה בכלל לא מראה סימני שבירה.
'Te extrañe mi cosita linda'
אתה אומר ולא מפסיק לנשק
ואני לא עוזבת לרגע, לא רוצה להתנתק אפילו לשניה מהחיבוק הזה שלך, מהריח, מהזרועות,
לא רוצה להתנתק אפילו לשבריר שניה מהלב הזה.
'Te amo principito' אני אומרת ואתה עונה שגם אתה אותי.
אתה נכנס להתקלח ואני מהר מארגנת את השולחן כי אני יודעת איך אתה כשאתה רעב,
יכול לטרוף את כל המקרר ואותי (אבל זה כבר רעב אחר).
אני שומעת אותך מלמעלה עם הגיטרה, אבל זה שיר שאני לא מכירה
כשאתה יורד מהמדרגות אני בהלם טוטאלי.
איזה מהפך של 180 מעלות,
מהמדים המאובקים לחליפת טוקסידו היישר מהוליווד, לא כמו בארץ,
לא ידעתי שקיימת אצלך בכלל חליפה.
שיער מטוקטק, חליפה תפורה אישית וגיטרה.
ואתה שר, שיר אהבה, סרנדה.
אני מתקדמת אלייך רוצה לחזור לזרועות החמות שלך ואתה מסמן לי להישאר לשבת.
כשאתה מסיים לשיר אתה מושיט קדימה שתי ידיים עם אגרופים סגורים ואומר לי לבחור יד.
מנשקת אותך ובוחרת.
שמאל.
מהרגע שבחרתי ועד הרגע שאתה אוחז בידי ופותח את שלך
הספקתי לשאול את עצמי איך זה שאתה לא רעב? לא מתנפל על השולחן?
מה הקטע עם החליפה? ומאיפה היא הגיעה בכלל?
טבעת.
עדינה, יהלום לא גדול, ועוד כמה קטנים, זהב וטוויסט מיוחד שלא ראיתי אף פעם, מקסימה. נדירה.
אני אפילו לא מצטערת על היותי מלכת הקיטצ' ברגע זה,
דמעות מתחילות כמו מים לזרום לי מהעיניים.
חוזרת לפגוש את החיבוק שלך אחרי שענדת לי את הטבעת ומרגישה הכי בבית בעולם,
יותר מכל הבתים שהיו לי ויותר מהבית שהיה לנו עד עכשיו יחד.
'obvio que si! amor de mi vida'
'עכשיו אפשר לאכול'
אתה לוחש לי עם חיוך על השפתיים.
נותן לי ביס בשקע הצוואר ומוביל אותי לשולחן.
הטלפון מצלצל ואני משתהה עוד כמה רגעים עם המבט עלייך לפני שאני עונה,
מנסה לנצור אותך בזיכרון, בדיוק ככה, כמו ברגע הזה, כל כך יפה, כל כך טוב, כל כך אמיתי.
'היי אהובה, איך את? אני והבנות בדרך, החלטנו שנישאר איתך קצת לראות שהכל בסדר ולדאוג לך למה שצריך, אכלת משהו היום? הצלחת לישון קצת?'
כבר 3:00 ועדיין לא חזרת, הנייד שלך כבוי ואני לא מפסיקה להתקשר רק כדי לשמוע אותך במענה הקולי.
אומרים שאי אפשר לדעת כרגע, רק בבוקר יהיו יותר פרטים.
אבל את הבעיטה בבטן כבר הרגשתי לפני שש שעות והיא אף פעם לא משקרת.
ב21:00, ארבע שעות אחרי שהיית אמור כבר להיות כאן איתי, דיווח מהשטח, כאוס טוטאלי.
נגמרו לי הדמעות.
נגמרו לי הכוחות.
אבל השארת לי תקווה אחת קטנה.
♥♥♥
פעם ראשונה שאני כותבת משהו כזה. לא לדאוג, העלילה בדיונית לחלוטין, רק מבוסס על אדם אמיתי ועל אופי הזוג.
התלבטתי הרבה אם לפרסם כאן או לא, אני מרגישה שזה משהו יותר אישי מכל מה שפרסמתי כאן בבלוג.. אבל אחרי שקיבלתי פידבקים שהפתיעו אותי מאנשים קרובים החלטתי לנסות.
אז זהו, פעם ראשונה סיפור קצר בבלוג, מה אתם אומרים? איך הרגשתם?
♥♥♥
היא מקסימה וזה קאבר נהדר לשיר שליווה אותי תקופה ארוכה (תתעלמו מסוף הסרטון)
כינוי:
Topsy Kretts
בבלוג זה
בכל הבלוגים
