מאז שהייתי צעירה, סביב גיל 11 פחות או יותר, אני זוכרת את התחושה הזאת. אני מנסה לקחת אוויר, לנשום, ולא מצליחה להכניס מספיק אוויר, כאילו משהו נתקע ולא מאפשר לי להכניס את כל האוויר שאני צריכה. אני זוכרת שזה היה קורה בעיקר בערב, הרבה לפני שאבא שלי בגד וההורים התגרשו, הרבה לפני שנוצלתי מינית בתוך מערכת יחסים שעד היום לא לגמרי ברור לי איך נכנסתי אליה, הרבה לפני שהיו לי הדאגות שיש לי היום. אפילו התייעצנו עם רופא לגבי זה פעם אחת, והוא אמר שזה סתם כי אני חושבת על זה, ושאני לא אחשוב על הנשימה והיא תסתדר לבד.
יש תקופות שזה ממש בלתי נסבל וקורה לי כל יום ואפילו כל היום, ויש תקופות שזה לא קורה בכלל, או קורה מעט. לפני כמה שנים, במהלך התואר, היתה לי שיחה עם חבר טוב על הנושא, זאת היתה הפעם הראשונה שחשבתי על כיוון של חרדה. אבל עד היום אני לא בטוחה אם מתאים לי להגדיר את זה כחרדה, אולי כן, אבל זה לא מרגיש לי חמור, ולא מרגיש לי שיש סימני חרדה נוספים שמתלווים לזה.
פחות או יותר באותה תקופה של השיחה עם אותו חבר, שמעתי במקרה ברדיו שיר של אריאנה גרנדה (מפתיע, כן, זה לא הסגנון המוזיקלי ששולט בפלייליסט שלי, אבל אם להיות כנה יש לה הרבה שירים שכיף לי איתם),
קראתי את השורות האלה, ופתאום הרגשתי כאילו פעם ראשונה מישהו מבין את ההרגשה הזאת, פעם ראשונה שנתקלתי בתיאור מדויק של התחושה שמלווה אותי כל כך הרבה שנים. לא מצליחה לנשום. לא מצליחה לקחת נשימה (שאיפה) מלאה. אז תודה על זה אריאנה. תודה.
אני לא אוהבת לכתוב פוסטי סיכום שנה והבטחות לשנה הבאה, כל פעם כשאני חושבת לעשות את זה- לא בא לי, זה יותר מידי מאולץ. מה גם שאת הפוסטים האלו אם אני כבר כן עושה אני עושה בסביבות ראש השנה, ולא השנה האזרחית. אז סוג של כבר עשיתי פוסט כזה השנה, לא ממש מפורט, אבל עשיתי.
ובינתיים לנושא אחר. משהו שיצא לי לחשוב עליו באחד הימים האחרונים. יש לשותפה שלי קטע, שהיא לא יכולה להיות לבד, לא מבחינה זוגית, ואפילו לא סתם להיות פיזית לבד. זה קצת שיגע אותי במחשבות במהלך נסיעה חזרה הביתה מהאוניברסיטה. כל יום יש אצלנו אורחים בדירה ורק אורחים שלה, אצלי זה לעיתים רחוקות ורק משפחה\ בחורים שיצאתי איתם. מצד אחד אני ממש שמחה בשבילה שיש לה הרבה חברים לבלות\להיפגש\להיקשר איתם, מצד שני לפעמים לא בא לי שיהיו לי בבית כל מיני זרים\ חברים יד שניה (נו, חברים דרך חברה.. כאלה שלא באמת..) זה לא נגמר כאן, יש לי עוד נקודות מבט על הנושא.. אם אני עדיין חושבת עליה, על השותפה, אני חושבת שזה לא בהכרח דבר טוב, אני מאוד חושבת שהיא מתחמקת מהלבד ושזה גם חשוב ללמוד את עצמך כשאתה לבד ולדעת להתמודד עם המציאות גם בעצמך, לעיתים בלי שותפים. ואז אני מתחילה לחשוב קצת על עצמי. תמיד ידעתי שאני צריכה את השקט שלי, שאני כן יצור חברתי אבל הרבה פעמים בוחרת את השקט שלי והלבד שלי, מבחינתי לגור איתה מספק לי את מנת החֵברַה שאני צריכה ביום (זה והאוניברסיטה\ העבודה). אבל משום מה באותה נסיעה חזרה הביתה, באותו סשן מחשבות התחלתי לחשוב שאולי זה לא כזה טוב, איך זה שאני לא מאמצת לעצמי חברים קרובים, לא מזמינה הביתה, אין לי אורחים לרוב. אפילו כמעט ואין אצלי שיחות טלפון עם חברים. מה, אין לי חברים? אז קודם כל, אין לי כל כך הרבה חברים שהם מאוד קרובים. גם אין לי כל כך זמן כרגע להזמין אלי כל יום חברים, אני כל היום או בלימודים או בעבודה, אם לא אז אני לומדת בבית\ עסוקה במלגה, בקושי נשאר לי זמן לעצמי, ואת הזמן של עצמי אני משקיעה בדברים לעצמי שפחות נוגעים בחברים.
משהו להזכיר לעצמי, אנשים נכנסים ויוצאים מהחיים שלנו בקצב מסחרר. זה לגמרי טבעי שאני לא אתחבר ואקשר לכל אחד שנכנס ויוצא מחיי. החברים שנשארים איתי, גם אם אני לא רואה אותם כל יום, גם אם אנחנו לא מדברים הרבה, הם תמיד יהיו שם, והם הדבר האמיתי בשבילי. ולא קל למצוא כאלה.
♥♥♥
רציתי לכתוב עוד, היו לי עוד דברים במחשבה, אבל כמובן שהשותפה שלי נכנסה לי לחדר עם הדרמה היומית שלה וקטעה לי את המחשבה! אני אוהבת אותה, שלא תטעו. אבל קצת מתיש וקצת קשה לעמוד בקצב של כל הדרמות בחיים שלה (שהיא לגמרי מכניסה את עצמה אליהן).
לא סתם אני מרגישה הכי בנוח במקום הכי שקט והכי שלו. לא סתם אני צריכה שקט בבית שלי. פחות חברים. חברים בחוץ. בבית משפחה.
חזרתי לפוסט משנה שעברה, ולמען האמת אני לא מרגישה כאילו היה שינוי רציני. אז כן, עברתי לעיר, החלפתי עבודה, עברתי דירה בתוך העיר, התקבלתי ונרשמתי ללימודים, אבל משום מה אני עדיין מרגישה קצת במקום, כנראה שזאת תחושה פנימית.
האיחולים שלי משנה שעברה: "עכשיו כשהשנה החדשה נכנסה מה אאחל לעצמי? לדעת תמיד מה נכון לי, יותר מזה, להקשיב לעצמי- כי אני לרוב יודעת את התשובות. ללמוד ולהתפתח בעבודה החדשה. להחליט סופית מה הכיוון שלי בלימודים וללכת עם זה. להיות סבלנית, זו החולשה שלי ואין סיבה. למצוא את mister right כי די, מאסתי בבחירות שלי עד כה, ובינואר אני כבר 24, השעון לא יעצור. לא להתייאש, להאמין בטוב, להיות כמו מי שמסמלת בשבילי את השלמות, לעשות תמיד את הדבר הנכון. להיות מאושרת. לעשות מה שטוב לי. "
לרוב אני מקשיבה לעצמי, לפחות יותר מבעבר, למרות שתמיד יש נפילות. ללמוד ולהתפתח בעבודה החדשה? למדתי שם המון, עבדתי עם אישה מדהימה שלימדה אותי המון, וחלק מההחלטה שלי על הכיוון בלימודים הייתה בעזרתה, אז למרות שעבדתי שם פחות מחצי הזמן שהיה בתכנון, למדתי המון. סבלנות? אני מסגלת לעצמי לאט לאט. מושלמת אני לא, מאושרת אפשר להגיד שכן, עושה מה שטוב לי, משתדלת? אבל להשתדל זה לא מספיק.
לא יודעת עד כמה התקדמתי, למרות שכל התקדמות זה משהו.
שתהיה לנו שנה טובה, שנה של אהבה, שנה של הצלחה ושגשוג, שנה של למידה והתפתחות, שנה של אושר מלא ♥
כינוי:
Topsy Kretts
בבלוג זה
בכל הבלוגים
