Dance With SomeBody

נכתב בספטמבר
רלוונטי כל כך להיום.

היא לא שלטה במתג של הבכי.
היא תמיד בכתה,
כשהיה לה טוב,
כשהיה לה רע,
כשהיא אהבה,
הו, כמה היא בכתה כשהיא אהבה
היה אפשר למלא את הכנרת עם דמעותיה.
לפעמים היא פשוט בכתה מהפחד,
כשהיה לה טוב היא פחדה לאבד,
לפעמים היא פשוט פחדה לאכזב,
פחדה שיברחו לה,
פחדה שיאכזבו אותה,
פחדה להיפגע,
פחדה מהפחד.
אבל היא היתה אמיצה, כל כך אמיצה,
אף אחד לא יכול להבין את האומץ הזה,
לפתוח את הלב, להישאר, למרות הפחד.
היא היתה מאושרת, פשוט מאושרת,
הדברים הקטנים, היומיומיים, גרמו לה לחייך.
והוא, הוא גרם לה לחייך יותר מכל דבר, לפעמים אפילו יותר מגור חתולים קטן,
ועדיין היא בכתה,
לא הצליחה לשלוט במתג של הבכי,
אפילו שהוא קיבל אותה כמו שהיא,
אפילו שאהב אותה,
היא פחדה
שאם לא תבין איך לשלוט במתג
הוא יברח, ואיתו שארית האומץ שלה.

♥ Topsy Kretts ♥

אתמול לפני שהלכתי לישון פתאום הרגשתי געגוע,

אז כתבתי לנדב איך אני מרגישה, ידעתי שהוא קם מחר מוקדם אז לא רציתי ממש להחזיק אותו ער.
אבל בכל זאת רציתי לשתף אותו שמשום מה אני מתגעגעת יותר מהרגיל.
איך שכתבתי לו התחלתי לבכות,
זה התחיל מכמה דמעות בודדות והתגבר לאט לאט.
לא רציתי להפריע לו כי הוא כבר היה במיטה, אז לא התקשרתי.

זה קטע, לא היה נראה לי הגיוני רמת האמוציות באותו הרגע אז נכנסתי לבדוק באפליקציה אם אני במקרה קרובה לביוץ

כי הורמונים תמיד מסבירים את הימים בהם אני נוטה לבכות ולהתרגש יתר על המידה,

אני בחורה רגישה ורגשנית בלי קשר, אבל לפני מחזור או בימים הסמוכים לביוץ אני פשוט הדבר הכי בכיין\ רגשן\ פגיע שתפגשו..

הפלא ופלא- צדקתי! לפי האפליקציה זה היום של הביוץ, הוא ולא אחר.

בכל אופן, נדבי הלך לישון, סגרתי את הפלאפון והרגשתי כל כך לבד- התחלתי לבכות בהיסטריה.

בבוקר כשקמתי הרגשתי סביר אבל אז פתאום שוב זה הגיע ופשוט בכיתי בהיסטריה, כמו ילדה אבודה.

הפעם כבר כן דיברתי עם נדב, דבר ראשון שהוא שאל זה למה לא התקשרתי אליו אתמול אם ככה הרגשתי, כמובן, כי הוא כל כך אבירי,
אבל אמרתי לו- "לא רציתי להפריע לך לישון".

אז דיברנו והוא לא באמת ידע איך להגיב, אבל חלק מזה כנראה בגלל העובדה שאני לא ממש ידעתי להסביר את עצמי ואת ההרגשות שלי.

אז אמרתי לו שהדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות כשאני ככה זה להרגיע אותי ולהחזיר לי תחושה של ביטחון.

פשוט חזרו אלי אתמול במכה הפחדים שהיו לי כשרק התחלנו לצאת, הפחד הזה מהטוב, הפחד לאבד, הרגשתי אבודה, הרגשתי פתאום חסרת ביטחון לגבי הכל.

אני לא יודעת מאיפה זה בא פתאום, נדבי הוא הכי מדהים בעולם, והוא אוהב אותי כל כך, והוא דואג לי והוא לגמרי נותן לי תחושה של ביטחון.

מאיפה זה נפל עלי פתאום? 

זה המרחק הזמני הזה?

כשהכל נפל עם דניאל זה היה המרחק שתרם למפולת שלגים הזאת, כדור ענק שהתגלגל וחנק את הקשר המדהים שהיה לנו,

יכול להיות שזה קשור לפחדים שלי?

כשנדב חזר לקיבוץ, באותו הערב שהוא נסע בכיתי כמו ילדה, אמרתי לו שזה מפחיד אותי כי פעם אחרונה שאהבתי מישהו באמת זה נגמר בגלל המרחק, פחות או יותר.

ואני אוהבת את נדב, כל כך אוהבת אותו, הוא יקר לי, הוא חשוב לי, 

והוא הבטיח שלא ניתן לזה לקרות לנו

ואנחנו לא נותנים לזה לקרות, אנחנו מדברים כל יום ומתראים כשאפשר, וזה עובד!

אז למה לי לפחד? למה לי לבכות?

התשובה הכי טובה שלי היא הורמונים!

כן, כנראה יש משהו שיושב לי לא טוב ומשפיע עלי, אבל הוא ממוזער, וכשמגיעים ימים הורמונלים כאלה בשילוב עם דברים שקורים ביומיום כנראה זה גדל וגדל.

קטע הזוי.

♥ Topsy Kretts ♥