מאז שהייתי צעירה, סביב גיל 11 פחות או יותר, אני זוכרת את התחושה הזאת. אני מנסה לקחת אוויר, לנשום, ולא מצליחה להכניס מספיק אוויר, כאילו משהו נתקע ולא מאפשר לי להכניס את כל האוויר שאני צריכה. אני זוכרת שזה היה קורה בעיקר בערב, הרבה לפני שאבא שלי בגד וההורים התגרשו, הרבה לפני שנוצלתי מינית בתוך מערכת יחסים שעד היום לא לגמרי ברור לי איך נכנסתי אליה, הרבה לפני שהיו לי הדאגות שיש לי היום. אפילו התייעצנו עם רופא לגבי זה פעם אחת, והוא אמר שזה סתם כי אני חושבת על זה, ושאני לא אחשוב על הנשימה והיא תסתדר לבד.
יש תקופות שזה ממש בלתי נסבל וקורה לי כל יום ואפילו כל היום, ויש תקופות שזה לא קורה בכלל, או קורה מעט. לפני כמה שנים, במהלך התואר, היתה לי שיחה עם חבר טוב על הנושא, זאת היתה הפעם הראשונה שחשבתי על כיוון של חרדה. אבל עד היום אני לא בטוחה אם מתאים לי להגדיר את זה כחרדה, אולי כן, אבל זה לא מרגיש לי חמור, ולא מרגיש לי שיש סימני חרדה נוספים שמתלווים לזה.
פחות או יותר באותה תקופה של השיחה עם אותו חבר, שמעתי במקרה ברדיו שיר של אריאנה גרנדה (מפתיע, כן, זה לא הסגנון המוזיקלי ששולט בפלייליסט שלי, אבל אם להיות כנה יש לה הרבה שירים שכיף לי איתם),
קראתי את השורות האלה, ופתאום הרגשתי כאילו פעם ראשונה מישהו מבין את ההרגשה הזאת, פעם ראשונה שנתקלתי בתיאור מדויק של התחושה שמלווה אותי כל כך הרבה שנים. לא מצליחה לנשום. לא מצליחה לקחת נשימה (שאיפה) מלאה. אז תודה על זה אריאנה. תודה.