רציתי להוציא את זה מתוכי כבר לפני בערך שבועיים.
אחרי שנפגשתי עם דניאל דיברתי איתו עוד פעם או פעמיים בטלפון.
היה איזה רגע שהוא שאל אותי מה אני עושה בליל הסדר,
אמרתי לו שאני עושה בבית עם המשפחה, והזמנתי אותו לבוא, כי אני יודעת שהמשפחה שלו לא כל כך עושה,
והוא היה נשמע לי כאילו הוא צריך משהו כזה.
אחרי שהוא הסכים לבוא, הוא למרבה הפלא, בא..
לא חשבתי שיקרה בינינו משהו כשהוא יבוא, תקראו לי נאיבית, אבל באמת האמנתי שנוכל להיות פשוט כמו חברים טובים.
באיזשהו שלב החלטתי שאני אתן לו לקרוא את המכתב, בזמן שהוא קרא הלכתי לשטוף כלים, כי לא רציתי לבחון אותו
כשהוא קורא.. הוא אמר לי שהוא מאוד התרגש, הוא בכה.
בכל אופן, המכתב הזה באמת מבטא את ההרגשה שלי אז היה לי חשוב שהוא ידע.
בערב ברוב טיפשותי נתתי לזה לקרות.
חיבור כמו שהיה לנו עוד כשהיינו ביחד, הרגשתי כמה הוא התגעגע אלי, והוא גם הודה בזה.
זה הרגיש כמו לעוף, לרחף באוויר החמים. אבל ידעתי שזה לא ימשך, ידעתי שזה לא היה צריך לקרות,
אף על פי שזה היה הדבר שהכי רציתי בעולם. רק להיות איתו. להיות שוב שלו.
וכמובן כשדיברנו שוב הוא הגיע למסקנה שהוא לא רוצה לפגוע בי, שהוא לא רוצה להיות כמו אבא שלו, שהוא מפחד.
אחד הדברים היותר מתסכלים שיש.
שאלתי אותו אם הוא מרוצה מהדרך שבה הוא חי את החיים שלו, הוא השיב שלא.
לרגע ניסיתי להתעקש, להגיד לו שגם אני לא חיה את החיים שלי כמו שאני רוצה, כי אני מרגישה שאני לא נלחמת עליו מספיק.
אבל אני יודעת שזה רק מרחיק אותו ממני.
בינתיים עברה שנה,
וזה טוב ויפה ש'זמן מרפא הכל' וזה מקסים שכולם בעד להמשיך הלאה,
אבל מה איתי? אם זאת לא הדרך שאני רוצה לבחור?
♥ Topsy Kretts ♥
כינוי:
Topsy Kretts
בבלוג זה
בכל הבלוגים
