אני רוצה לשתף אתכם בחוויה מדהימה שאני עוברת שהחלה לפני חודש, התנדבות בכלביה.
אני בת 18, לפני צבא, ועד לפני חודש לא עשיתי כלום. לא עבודה, לא חברים, לא כלום. רק לישון טלוויזיה ופייסבוק.
הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, ולמרות שאני בכלל (הייתי) בנאדם של חתולים, בחיים לא היה לי כלב או אינטראקציה עם כלבים, החלטתי להתחיל להתנדב בכלביה בהרצליה, משהו שרציתי לעשות הרבה זמן ואף פעם לא היה לי את הדרייב אשכרה להתקשר לקבוע ולבוא.
בסופו של דבר ובעזרתה של אמא, התקשרתי. באתי. באתי שוב פעם. ושוב. ושוב.
יוצא שאני באה לשם פעמיים עד ארבע פעמים בשבוע. כן, קמה שלוש ארבע פעמים בשבוע ב7 בבוקר, הולכת (רצה) עם כלבים שעתיים לפעמים אפילו שלוש, ולא מקבלת על זה שקל.
אבל יש בזה תגמול הרבה יותר שווה מכסף.
בשבועות האחרונים דף הפייסבוק שלי התמלא רק בסרטונים, תמונות, וסטטוסים על כלבים, שיתופים וסיפורים, ונראה לי שיש כמה חברים אצלי שכבר נמאס להם לראות את זה, מגיבים לי תגובות של "וואו ממש משפיע עלייך.." או "אז ממש נהפכת להיות אוהבת כלבים הא?" כאילו בטון מפתיע, אז בואו אני אספר לכם קצת על הכלביה, ואני מבטיחה לכם דבר אחד, כל אחד שאוהב חיות ויתחיל להתנדב עם חיות, זה ישפיע עליו בצורה מדהימה.
אז ההתנדבות היא מאוד פשוטה, לבוא, לטייל עם כלבים, ללכת. וואלה.
זה מתחיל בלהכנס לבית הקטן עם 16 תאים אם אני לא טועה, בכל תא 3 כלבים. ברגע שכף רגל המתנדב דורכת שם, כל כלב בכלביה נובח, קופץ ובוכה מרוב התרגשות. הכלבים האלה יוצאים פעם ביום (יש כלביות שבהם הכלבים יוצאים פעם בשבוע!!!!).
אז לרוב יש שניים שלושה מתנדבים ולוקחים את כל הכלבים מהתא. רק פותחים את התא וישר הם טסים החוצה ורק מחכים שיקליקו עליהם תרצועה והם יוכלו כבר לרוץ בשדות. אם חייבים לקחת רק שני כלבים, צריך להחזיר אחד לתא (כפי שאמרתי, הם פשוט טסים החוצה), בזמן ששני חבריו לתא זוכים בטיול. כמובן שגם הכלב השלישי יזכה בטיול מפנק אבל זה בכל זאת מבאס אותו. אז צריך לגרור אותו לתא ולסגור עליו את הדלת ולראות את העיניים העצובות שלו עוקבות אחרי חבריו לתא שיוצאים מהבית הקטן לעולם החיצוני.
אז התחלנו את הטיול! הכלבים המאושרים רצים להם ואנחנו כמובן אחריהם, חוקרים ומשתינים על כל דבר העומד בדרכם. בערך אחרי 10 דקות שהם כבר נרגעים והוציאו קצת אנרגיה וחלק מנשמתנו וזרועותינו, לרוב הולכים ולא רצים. זה הזמן האהוב עלי. בזמן הזה אני מתיישבת על הרצפה, קוראת להם לבוא, ומלטפת מחבקת מנשקת אותם ואומרת להם כמה הם מדהימים וכמה אנשים אוהבים אותם ושבקרוב יהיה להם בית משלהם. זה אולי ישמע לחלקכם מטומטם, אבל אני באמת מאמינה שהם מבינים אותי. אולי לא מילה במילה, אבל הם מבינים את האינטונציות ואת התחושות שאני מעבירה להם. ואני בטוחה בזה. כי תמיד שאני מדברת איתם, הם מסתכלים לי בעיניים במין הבנה כזאת. אפילו הכלבים הכי שובבים ומשוגעים עוצרים לרגע.
חשוב לי להעביר להם אהבה. חשוב לי שהם יקבלו אהבה. כי מגיע להם.
אני קמה, ומתחילה לרוץ (אה כן זה ממש ספורט יומי ההתנדבות הזאת) כמובן שרצים אחרי ומשחקים וקופצים ונהנים.
אחרי 20 דקות של טיול בערך, חוזרים לכלביה. יש כלבים שמשלימים עם זה ושמחים לראות את חבריהם לתא, ויש כאלה שמתיישבים ולא מוכנים אפילו להכנס לשטח הכלביה ואז ממש צריך לגרור את הכלב בכוח לתא.
אחרי שמסיימים עם כל התאים, וכבר הוצאנו את כל הכלבים לטיול הגיע הזמן ללכת הביתה.
אין - דבר - יותר - קשה - מזה.
הרגע הזה שמכניסים את הכלב האחרון לתא, ועומדים בבית הקטן שמשני צדדיך מלא תאים עם מלא כלבים, וכולם רק נובחים ובוכים "תוציאי אותי! תאהבי אותי! אל תלכי!" והרגע הזה שמחלקים ליטופים אחרונים לכולם ואז עומדים בקצה הבית, ליד השער, ולפתע יש דממה. ועשרות עיניים מורמות ומסתכלות בעיינים שלי, מחכות לתזוזה, להחלטה. מחכות אולי פתאום אני אשתגע ואחליט לקחת את כולם איתי. וכשאני מכריחה את עצמי לצאת מהשער, וסוגרת אותו אחרי, והדממה הזאת עדיין נשארת, דממה עצובה שתגרום לכל אחד ואחד מכם להזיל דמעה.
אז כן. ההתנדבות הזאת משפיעה עלי. וכן אני אדם של כלבים ושל חיות, תמיד הייתי ותמיד אהיה.
החלום שלי כרגע הוא שכל אחד מהמקסימים האלה, שלא עשו רע לאף אחד בעולם, שיושבים שם שלושה כלבים בתא קטן בתוך החרא של עצמם, שיוצאים פעם ביום ל10 או 20 דקות, שרק רוצים לתת אהבה ורק רוצים להיות נאהבים, שיקבלו בית חם. שיוכלו לישון במיטה עם מישהו. שיאכלו טוב, שישנו טוב. שיקבלו את מה שמגיע להם.
אני מבקשת מכם, מכולכם, מתחננת! תאמצו כלב. ואם זה בלתי אפשרי, לכו להתנדב. זה שווה את זה. אתם עוזרים ליצורים מדהימים ליצור חיים נורמליים. הם יושבים שם ורק מחכים לכם ולאהבה שלכם. זה קשה, לא אומרת שלא, אבל אפילו חיבוק או ליקוק או איזו קפיצה מצידם, שווה יותר מכל סכום כסף בעולם. ולא משנה כמה עצבניים תקומו כי זה 7 בבוקר, ודפקתם תזרת בקצה של השולחן או שאבא שלכם זרק לכם תנעליים הכי אהובות עליכם בטעות, בשניה שתפגשו את הכלבים המדהימים האלה ותקבלו את גל האהבה הזה, אתם תרגישו נפלא.
אני מקווה שאחרי שקראתם את כל זה לא רק תגידו וואו איזו עצוב אלא באמת תקומו תעשו. לא כזה קשה, ומבטיחה לכם שאחרי פעם אחת שתנסו אתם תתאהבו ולא תוכלו להפסיק.
בהצלחה. :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
