מכתבים לאחי-בלוג סיפורים בהמשכים.

זה היה זה שעבד עם אבא, הוא תמיד היה בא לפה רק בשביל לשתות קפה ולאכול עוגיות, זוכר? זה שתמיד היה אומר לך שאתה צריך להפסיק לראות טלויזיה אחרת יכאבו לך העייניייים.. אני לא יודעת מה יש לו עכשיו? מה הוא רוצה מאמא? מה הוא רוצה ממני? אני מתה מפחד.. אתה לא מאמין, אתה לא מאמין על מה חלמתי בלילה.. חלמתי שאותו האיש מתחיל לשבור את כל הבית עם פטיש ענקי, שהוא רוצה להרוס את הבית.. ושלי אין מקום לחיות.. אני ואמא הולכות לגור ברחוב ונעצרת ליידינו אישה זקנה שמכשפת את אמא, ומייד אחרי שעה אמא מתה. אני נשארת לבד. להתמודד עם העולם האכזרי הזה.. אבל למזלי קמתי, כשקמתי רצתי כדאי לבדוק אם אמא עוד ישנה עם יש לה דופק.. ו..

כמה מילים: כן, אני יודעת שהפרק/מכתב הזה היה קצר. אבל זו רק ההתחלה..

לאחי היקר, אני יודעת שבמכתב הכובם הבטחתי לך הסבר, אז הנה ההסבר. טוב, אמא נכנסה לחדרי, היא אמרה לי שאני ילדה מפגרת אם אני לא יכולה לפתור תרגיל קטן במתמטיקה, היא אמרה לי שהיא שונאת אותי, ושהיא לא מאמינה שיצאה לה ילדה מפגרת כל כך, אחרי זה היא שאלה אותי-"מה אני עשיתי שהייתי צריכה לקבל ילדה כמוך?" לקחתי את המכתב שכתבתי לך יצאתי מהבית ושלחתי לך את המכתב. אחרי זה הייתי נורא רעבה, ידעתי שאמא לא תתחיל להכין לי אוכל אחרי כל מה שקרה, הלכתי לחברה שלי- גאיה. שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת ביחד לאכול סושי. היא ענתה בחיוב והלכנו יחד. הרגשתי באמת מפגרת כי ידעתי שאני באמת ילדה מפגרת אם אני לא הצלחתי לפתור תרגיל קטנטן במתמטיקה.. אחרי שגמרנו לאכול שילמתי על החלק שלי וחזרתי הביתה. כשהגעתי כל הבית היה חשוך, הדלקתי את האור ועליתי להתקלח, כשיצאתי ראיתי את אמא עם איזה איש אחד, הוא היה נראה לי מאוד מוכר. הוא נשאר לארוחת ערב, קצת חששתי, אמא אמרה לי ללכת לישון בשעה 22:30. עליתי לישון, אבל עדיין חששתי. הקשבתי לאמא ולאותו האיש. הם דיברו עליך, אמא אמרה לו שהיא הייתה חייבת לשלוח אותך לפנימיה אחרת היא הייתה נופלת בחובות. לאחר שתיקה קצרה היא אמרה שהיא הייתה מעדיפה לשלוח גם אותי, היא ציינה כמה אנחנו רבות. אחרי ששמעתי את זה לא הייתי מסוגלת לשמוע עוד, חזרתי למיטה. חשבתי שאולי באמת אלך לפנימיה שבה אתה נמצא. חיפשתי באינטרנט על הפנימיה שלך.. כתבתי בגוגל את שם הפנימיה ואמא נכנסה לחדר שלי, היא צעקה עלי "לא הלכת לישון? אין בעיה את תשלמי על זה מחר, תכיני לעצמך את המייקאפ כי את הולכת להיות מלאה כחולים בפנים!" נכנסתי מהר למיטה ואמא יצאה. התחלתי לבכות ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, ואז חשבתי, מאיפה אני מכירה את האיש הזה? למה הוא נראה לי מוכר? חשבתי וחשבתי עד שנרדמתי. בשעה 06:00 בבוקר אמא פתחה את הדלת שלי בצורה רעשינת בשביל שאני יתעורר. היא אמרה שהיא מוותרת לי הפעם, ושאם לא הקשיב להוראות של שוב היא לא תותר לי, התארגנתי הכי מהר שיכותי ובשעה 06:00 כבר חיכיתי לאוטובוס. בזמן שאני מחכה ניסיתי להיזכר מי הוא אותו האיש הזה, ואז נזכרתי.

מכתב תגובה: אחות מקסימה, קראתי את שתי המכתבים שלך, אני מאוד עצוב שאני לא שם, הייתי שמח להתווכח עם אמא ולהראות לה שלא תמיד רק היא צודקת. אני לא מאמין שיש אמהות כאלה, אמהות שמסוגלות לקלל, להרביץ וכל זה לילדים שלה, אלה שהיא אמורה לאהוב. ואני גם לא מאמין שאמא שלי היא כזו! אבל אני מבקש ממך, תפסיקי להשאיר אותי במתח, ותגידי לי מי האיש הזה, אני מכיר אותו? הוא מכיר אותי? אם אפשר בבקשה את כל הפרטים. ובקשר למה שכתבת, שאת רוצה להיות בפנימיה שלי, אני לא רוצה שתבואי לכאן, לא בגלל שאת אחותי הקטנה. אלה כי יש איזה מאה סיפורים של אונס לבנות שבפנימיה, גם לנו מרביצים פה. מחייבים אותנו לקום מוקדם ולהכין לעצמנו אוכל, מי שלא מרגיש טוב לא הולך לרופא, הוא פשוט נשאר כל היום בחדר השינה בלי להכין לו תה, להביא לו שמיכה טובה ולא סתם חתיכת בד קטנה שבקושי אפשר להתכסות איתה. ומי שמאחר ללימודים חוטף אבל חזק. הוא עושה עבודות ניקיון במשך שבוע שלם, מנקה את הכלים של כולם בסוף הארוחה ומנקה את השולחנות. את מבניה, ההייתי מעדיף להיות עם אמא, שהיא תרביץ לי, תקלל אותי אבל לפחות בבית במקום שאני מכיר יש לי לאן לברוח!

כמה מילים: חמרות התגובה היחידה החלטתי לעלות את הפרק השני!

אחי היקר, החלטתי שאני רוצה להתחיל לכתוב לך כל מה שעובר עליי באז שהלכת לפנימיה. כמו שאתה חושב, כן, יש הרבה ריבים. אמא שוב סגרה את דלת הכניסה ולא נתנה לי להיכנס, אחרי צעקות רבות היא פתחה וסטרה לי. ממה הכל התחיל, הכל התחיל כהבאתי לאמא את המבחן שלי במתמטיקה, קיבלתי ציון גרוע, אמא כל כך כעסה שכמעט שפכה עלי את כוס הקפה שהחזיקה. אני מרגישה מאוימת. כאילו אני סתם איזו ילדה בודדה בלי הורים. אני רוצה ללכת לקבר של אבא, לספר לו מה אני מרגישה. אמא לא רוצה לומר לי איפה הקבר שלו, ואיך יהיה לי בכלל כיוון? אמא לא הרשתה לי ללכת להזכרה, אני כל כך כואסת עלייה בגלל זה. אבל.. מצד שני , אני מרגישה שממש קשה לה ככה, לבד לממן אותי ואותה.. ואולי אני בכלל מקשה עליה? אני סתם ילדה מעצבנת בגיל ההתבגרות שאף אחד לא יכול לאהוב! אני שונאת את עצמי. אולי הכל קרה רק בגללי? אני מרגישה ממש רע עכשיו. ואיך הגעתי למסכנה שאני צריכה להתחיל לכתוב לך? הבנתי שרק אתה מבין אותי, כמה שזה נשמע מוזר. אחי הגדול הוא היחיד שמבין אותי! אני רוצה למצוא לעצמי מקום שקט, שבו אני יוכל לעשות הכל. אני מרגישה תקועה בתוך כלוב של ציפור מסכנה. ציפור שלא מקבלת חום ואהבה, אלה קללות, מכות והכי חשוב מלא השפלה. בכל פעם שאני עושה משהו לא נכון אמא מתעצבנת עלי היא לא מבינה שאני עדיין לומדת, שאני לא יודעת הכל. אני רוצה למות לא לחיות. אולי זה באמת יעזור לכמה אנשים. לאמא, לך שאני חופרת לך במכתב הזה.. אבל תתכונן זה רק המכתב הראשון, ואף אחד לא יכול לדעת מה אמא מסוגלת לעשות, אני חייבת להפסיק לכתוב כי.. אין לי זמן אני יכתוב לך את זה במכתב נוסף בקרוב!

כמה מילים על הסיפור: אני מקווה ויודעת שאתם די מופתעים ממה שקורה לאותה הילדה, אז אני רוצה להבהיר יש הרבה ילדים כאלו! אני אישית התחלתי לכתוב את הסיפור הזה בגלל ששמעתי על המקרה של ידי מהכיתה שלי, ההורים שלו מרביצים ומקללים אותו בגלל שקשה לו בלימודים, ושהוא מקבל ציונים גרועים. הם אפילו לא מרשים לו מורה פרטית או כל דבר אחר שיכול לעזור לו, הם אומרים שהם לא יבזבזו את הכסף שלהם על כזו שטות. כן, אף אחד לא מבין את הראש שלהם. הם אומרו לו שיעיפו אותו מהבית אם לא יתחיל לקבל ציונים טובים.  אני לא מבינה איך ישפר את הציונים שלו אם אין מי שיעזור לו. נ.ב-הייתי שמחה אם הייתם קוראים את הסיפור ושומעים את המוזיקה שאני שמה, כי אני מחפשת מוזיקה שתתאים לאותה ההרגשה והייתי רוצה שתרגישו את זה בצורה יותר עוצמתית כי ככה תבינו את הרקע של הסיפור יותר טוב. הארות, שאלות ועוד.. כתבו בתגובות. ביי ביי, הפרק הבא יעלה מחר או היום בערב.