סיפורים בהמשכים

הפרק השני יעלה בימים הקרובים.

החלטתי לשנות את השם של הסיפור. אז מעכשיו לסיפור קוראים "אני ארדוף אותך".

שנית, אני רוצה להשאיר לכם מקום לדמיון החופשי שלכם, ואני בעצם לא עושה פוסט דמויות.

דבר נוסף, אני חושבת שלכתוב מימין לשמאל זה יותר טוב מבחינת כתיבה.

אשמח לעוד ביקורות בונות והערות.

בית הבובות - בכל הדרכים

פרק 1

ישבתי בחדרתי, עדיין לא מאמין שהיא כבר לא איתי. תיכננו להינשא לאחר הצבא, להביא ילדים, להיות מאושרים. היא רצתה להיות עיתונאית, אני רציתי להיות פסיכולוג. טוב, אני עדיין רוצה. זה כל כך מוזר לחשוב עליה עכשיו כשהיא כבר לא איתי יותר. יכולתי לחכות רק עוד שלוש שנים, שלוש שנים היו מספיקות לי בשביל לעשות אותה מאושרת לפני מותה. כל כך רציתי שיהיו לי ילדים ממנה, שתשאיר לי זיכרונות מתוקים יותר מן העבר, כל דבר קטן נוסף ממנה היה מוסיף לי יותר. עדיין יושב כאן בחדר, על המיטה הזאת. כל כך הרבה זיכרונות עולות לי מן המיטה הזאת. היא רק הלכה ואני כבר מתגעגע אליה...

-שנתיים לפני כן-

"היי יוני.." היא אמרה כמעט בלחישה. כל כך אהבתי את הקול שלה, כשהיא מנסה להיות סקסית היא תמיד מצליחה.

"בואי לכאן יפה שלי" הדבקתי לה נשיקה צרפתית, הכי צרפתית שיכלתי. אוי.. הריח שלה. איזה ריח נהדר יש לה... אני מת. השיער שלה מפוזר. אני יכול לנשום את הריח שלה כל חיי. את הריח שלה כבר הזכרתי?

"תגיד לי את האמת, כשאמות, אתה תמשיך להיות נאמן לי?"

"למה את שואלת שאלות מטומטמות?"

"רק רוצה לוודא"

הדפתי אותה ממני. כל כך שנאתי שהיא מזכירה לי את זה כל הזמן. מאז הפעם הראשונה שהיא סיפרה לי על המחלה שלה, כבר אז הרגשתי כאבים בכל גופי. כל כך לא רציתי לאבד אותה.

"אני מצטערת. לא התכוונתי. אני פשוט.. אני קצת.." היא לא ידעה איך להשלים את המילים. היא נאנחה, ישבה לצידי במיטתי, הניחה את ראשה על כתפי. ידעתי על מה היא חושבת. ידעתי מה היא מרגישה. ביני לבינה היה חיבור מדהים. נפשות תאומות.

"אני אוהב אותך" אמרתי ונשקתי לה על מצחה. פשוט ישבנו שם במשך שעות, בלי לדבר. פתאום היא משכה אותי אליה, התחילה לנשק אותי. היא לקחה את השמיכה מעליה, רמזה לי להצטרף אליה וכך עשיתי. בלי לחשוב פעמיים היא החלה לפשוט את בגדיה. לא יכולתי לעצור את עצמי והתחלתי גם אני לפשוט את בגדיי. הגוף שלי התחכך בגופה. הרגשתי את הגוף היפה והחלק שלה. התנשקנו ללא הפסקה. נגעתי בשיערותייה, ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שאני כבר לא אוכל לגעת שוב בשיערות האלה. צער מילא אותי שוב, אך לא הפסקתי לנשק אותה ולגעת בה. היא ישבה עליי כשאני שוכב. ואז אמרה: "אני תמיד אוהב אותך. בין אם בחיי או בין אם במותי."

 -היום-

ההלוויה הייתה ממש מעיקה, יותר מעיקה מהמוות עצמו. אני שונא ללכת להלוויות, במיוחד להלוויה של אדם קרוב. אני עדיין שקוע בעבר שלנו ביחד, לא יכול להפסיק לחשוב עליה. מוצא את עצמי בוכה, עם דמעות והכל. היא כל כך תחסר לי. מדי פעם עולה לי מחשבה שאולי גם יום הדין שלי קרב. "יוני! יש כאן מישהו בשבילך!" אימי צעקה לי מן הסלון. ניגבתי מהר את דמעותיי מן הלחיים שלי, שהיו סמוקות מרוב בכי. אפי היה מלא בנזלת והיה אדום גם הוא. יצאתי מחדרי לכיוון הסלון. ניר, החבר הכי טוב שלי, חיכה שם על הספה. "הי יוני. מה שלומך?" שאל אותי, מוטרד מהמראה שלי. "אתה יודע.. לא משהו" עניתי בשיא האדישות, או יותר נכון ככול שיכולתי לענות באדישות. ישבנו שם על הספה, בשקט. הרגשתי כאילו כבר התחלנו את השבעה. "באתי כדי לראות מה קורה איתך. אם אתה לוקח את זה קשה מדי. אני דואג לך אחי" הוא הסתכל עליי מדאגה אמיתית. תמיד ידעתי שהוא חבר אמיתי. "אני בסדר גמור, קצת עצוב כמובן אבל אני בסדר" שיקרתי. אני ממש לא בסדר. דיברנו קצת על מיכל, ואז הוא אמר שהוא חייב ללכת. נשארתי בבית לבד, אמא הלכה לעבודה. לא יכולתי לתפקד כמו שצריך, כל מה שרציתי זה פשוט לישון. מוצא את עצמי שוב חושב עליה, ללא הפסקה. מדמיין לי מה היינו יכולים לעשות ברגע זה ממש, כשרק אנחנו כאן. לבד. סגרתי את התריסים ואת הדלת. השקט היה מאוד נעים כרגע. שכבתי על המיטה, מסתכל על התקרה. פתאום גופי החל לרעוד. הרגשתי כאילו מיכלי בתוכי עכשיו. נשמתי נשימה עמוקה והתחלתי לבכות שוב, הפעם בקול. הרגשתי שמשהו נכנס לתוכי, ממש נכנס. הייתה לי הרגשה שזאת מיכלי. לא הפסקתי לרעוד ולבכות. הרגשתי סחרחורת מציפה אותי פתאום, הרגשתי כאילו אני במערבולת. לפתע מצאתי את עצמי מקיא את נשמתי על הרצפה. רצתי למטבח לשתות קצת מים, אך שוב הרגשתי את הסחרחורת מציפה אותי. החלטתי ללכת לישון, אולי אני צריך קצת מנוחה. הלכתי לחדר שלי ונשכבתי במיטתי.

-לילה-

התעוררתי. הרגשתי יותר טוב. הלכתי לשירותים לצחצח שיניים ולעשות את צרכיי, רציתי גם להתקלח. נכנסתי לחדר השירותים, הסתכלתי על עצמי במראה, נראיתי ממש נורא, אך הרגשתי טוב יותר מבצהריים. עשיתי את צרכיי וצחצחתי את השיניים. השעה הייתה מאוד מאוחרת. נכנסתי למקלחת. המים היו קרירים, כמו החורף, כמו החיים שלי עכשיו. הגוף שלי רעד, רעד מרוב קור. שוב בכיתי, בכיתי במקלחת, בעודי שופך על עצמי מים עם הדוש. יצאתי מן המקלחת. כולי רטוב. לקחתי על עצמי מגבת והלכתי לכיוון החדר שלי. התלבשתי מהר והחלטתי לצאת קצת מהבית. השעה הייתה מאוחרת בלילה, משהו כמו 2 או 3. בחוץ היה חשוך כל כך, עד שפחדתי לצאת. אך הייתי חייב. בשביל עצמי.

בינתיים אני אסביר על מה הסיפור.

שם הסיפור הוא "אחכה לך בשדות", שאת ההשראה לשם לקחתי מהשיר של להקת משינה. שאגב, אני מתה על הלהקה הזאת.

הסיפור יהיה בעצם מסופר מנוקדת מבט של נער בן 17 שחברה שלו נפטרה ממחלת הסרטן. הסיפור יתאר את מה שהנער עובר מאז פטירתה וגם יתאר את מה שעבר עליו לפני שהם בכלל גילו שהיא חולה במחלת הסרטן.

בקרוב פרטים נוספים.

עריכה:

התחלתי את הפרק הראשון. הוא כנראה יעלה כשהעיצוב שהזמנתי יהיה מוכן, או כשהפרק עצמו יהיה מוכן.

אני חייבת להגיד שאת ההשראה לסיפור הזה לקחתי ממקרה שקרה באמת. כמובן שאני מוסיפה פרטים משלי. מה שבטוח הסיפור הזה די אמיתי, במיוחד הסוף שלו.

בסופו של דבר החלטתי שלא לעשות פוסט דמויות.

החלטתי לשנות את שם הסיפור, לסיפור קוראים "אני ארדוף אותך".