טיפול הוא דבר אכזרי
פתאום עולה המחשבה הזו במוחי כשאני בדרכי לבית
כמה הוא מגוחך לפעמים, להגיע אל אדם שאת כמעט ולא יודעת עליו דבר והוא יודע עלייך בערך כמעט כל דבר
והוא מקשיב לך, שומע ומהנהן ולפעמים מגיב
והוא שומר על סודותייך הכמוסים ביותר בעולם
ובזמן האחרון כשאני מגיעה אני בוכה המון, זה פתאום מתפרץ ממני וזה מפתיע, כי אני לא מרגישה לפני כן שזה עומד לקרות
וזה קצת מביך. הרבה מביך. עדיין, אפילו אחרי ארבע שנים
הנושא הראשון שעלה היה עימותים, הפחד מעימותים, הפחד כנראה מתוקפנות
פחד להתקיף אחרים ופחד גם להיות מותקפת בעצמי.
ב' אומר לי, גם כשהרגשת שהתעמתתי איתך כאן, היה לך מאוד קשה.
נכון. זה היה לי מאוד קשה. עד כדי כך שבפגישה הבאה אמרתי לו את זה דבר ראשון וגם השתדלתי לא לפגוע.
אבל להגנתי, הוא היה מעט חסר רגישות באותו זמן, אבל אני חושבת שאני יכולה לסלוח לו על זה כי הוא עבר תקופה לא פשוטה בעצמו
ההבנה שהמטפל שלי הוא למעשה אדם כמוני הפציעה רק לאחרונה ועוד יותר מזה, גם הגיעה ההבנה שאני לא היחידה, עוד כמה כמוני שיושבות או יושבים באותה כורסה יש הרבה
אבל כשאני שם זה נדמה שאני היחידה, וב' כל כולו מוקדש רק אליי, וזה נדמה כך כי הוא באמת מקשיב והוא גם זוכר כל מה שאני מספרת לו
אני תוהה לעצמי לפעמים איך הוא זוכר הכל והיום בדרך תהיתי האם הוא לא מיואש ועייף כבר כי הוא פוגש אותי אחר הצהריים ובטח היה לו יום ארוך
ופתאום אני מבינה שיש לו רגשות גם וגם לי יש
ולפעמים זה מפריע לי שאני תופסת את כל המקום, אבל מצד שני לשם כך התכנסנו, בשביל שיהיה לי את המקום
כשאני יוצאת פתאום אני מרגישה מגוחכת, מטופשת ממש
הרגשתי פתאום את חוסר ההדדיות, אי הסימטריה
פתאום התחילו להפציע בי הכרות כאלו שאני לא מעוניינת להרגיש, כי טוב לי להיות לא מודעת, אני רוצה להמשיך לתפוס את כל המקום כמו שעשיתי עד עכשיו ללא שום מחשבה על כך, להיות הכי אגואיסטית ולא מתחשבת שיש, כי אני פשוט יכולה, זה העניין.
אני מספרת לב' על העץ שלי ומספרת לו על המרחב שבו מתרחש תהליך הריפוי שלי
ממש בכורסה. אני לא יודעת אם ציירתי את הכורסה שלי או שלו, אבל ציירתי כורסה אחת יחידה בצבעי עיפרון
והיא מעט דומה לכורסה המציאותית אבל בעיקר שונה בצבע שהמצאתי לה, כחול.
ובמקום הזה ממש כל החלקים שאינם מתחברים, שאין להם שום משמעות, לפעמים מתחברים לאט לאט לכדי היגיון אחד
ולהכל יש משמעות פתאום וגם הכל חשוב
אני בוכה. שוב. כשאני מסבירה לו שזה תהליך הריפוי, בלי שום התפלספות מיותרת.
הריטואל שלי הוא הדיבור, השיתוף, בדיוק במרחב הזה ובדיוק בכורסה הזו
מישהי (מעצבנת) אמרה לי שזה מעניין לראות איך אני יכולה לקחת איתי את הכורסה הזו לכל מקום, בכל רגע שאצטרך
וזה באמת משהו לחשוב עליו,
איך אני לוקחת את כל מה שאני מקבלת במרחב הבטוח הזה, אוספת את כל ההיגיון ואורזת אותו יחד איתי
ובכל מקום שקשה קצת ובכל רגע שאולי צריך אני מוצאת לי את המקום לשבת בכורסה המטאפורית שלי
שמכילה את כל ההשתהות לרגע אחד
ועוזרת לסדר את המחשבות
ומאפשרת את השחרור
הטיפול הוא אכן אכזרי
כשאני מגיעה לבית אני שולחת לב' ללא הכנה מוקדמת את שני הציורים
"העץ והכורסה", אני רושמת לו, ומוסיפה סמיילי מחייך
אני חושבת לעצמי שכשאני בוחרת לשתף אותו כך, זה אולי ביטוי לרצון שלי להמשיך את הקשר בינינו גם מעבר לזמן
אני נכנסת ללא הכנה מוקדמת, ללא פגישה קבועה או זמן קבוע מראש אל סוג של מרחב שיחה בינינו
מבלי שהוא היה יכול לקבוע את זה
אני קבעתי
אני שיתפתי משהו מעצמי, עוד משהו אחד
אולי כדי שירגיש לי יותר הדדי
אולי כדי שירגיש פחות אכזרי
פחות כואב
רק תקווה,
אליסיה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
