ביום אביב-קייצי שכזה כנראה שדברים בלתי צפויים נועדו לקרות. החל מזה שאני מפספסת את הרכבת, למרות שחשבתי שאין שום סיכוי שזה יקרה
אני יושבת שם על הספסל ברציף וחושבת לעצמי שמקסימום אני אאחר בכמה דקות, ואני אסתדר וזה לא סוף העולם בכלל.
וכמו פתאום משום מקום, מתהלכת לה אישה מבוגרת על הרציף ומתקדמת לכיוון אחת הדלתות. אני לא מאמינה שזו את, אחרי כל כך הרבה שנים, ואחרי שחשבתי עלייך ותהיתי אם את עדיין גרה באותו בית ישן, ואיך אוכל להגיע אלייך, רק כדי לדבר איתך. אני קמה מיד ובשקט שכזה הולכת אחרייך, את נכנסת לרכבת באחת הדלתות ואני נכנסת בזו שליד, מתקדמת לכיוון שאליו הלכת ומתיישבת כמה מושבים ממך ותוהה לעצמי האם לגשת
זו את, אין לי ספק. כנראה שלא תזהי אותי אם לא אפנה אלייך, ומי יודע, אולי זאת ההזדמנות שלי, אולי זו הזדמנות נדירה כזו של יום קיץ והיקום שאומר לי בבירור, שאני חייבת.
אני ניגשת אליה ואומרת שלום, היא מביטה בי לרגע קצר אך מיד מזהה, וכל כך מתרגשת לראות אותי. האמת היא שכמעט ולא השתנתה בכלל, שיערה עדיין כפי שהיה, נפוח, מתולתל ואפור, לבושה באופן קליל, לא מתאמץ וצבעוני, אותו איפור מסביב לעיניים שקצת נמרח למטה ומעין תיק-סל מאוייר בחמניות של ואן גוך, כיאה לאמנית שכמוך. הנה את, בדיוק כפי שתמיד היית.
אני תוהה אם אני מפריעה לך, אולי לא אשב מולך כל הנסיעה, ואם לא יהיה לנו על מה לשוחח?
לבסוף, אנחנו מעבירות ביחד את כל הנסיעה, מתעדכנות מה נשמע ומה חדש, מה השתנה. וכמה השתנה, היא מספרת לי סיפורים, ומשתמשת הרבה במילה "פנטסטי" כדי לתאר דברים שמוצאים חן בעיניה, בדיוק כמו תמיד.
היא מספרת לי על הבניין הישן, על השכנים שנפטרו ואלו שעברו לבית אבות ושיהרסו שם הכל בקרוב. הרבה שונה עכשיו, אבל משהו ממנה נשאר בדיוק אותו דבר כמו שהכרתי ובכל זאת אני שמה לב שהזיקנה לא פסחה עליה, והיא לא זוכרת את כל הדברים שסיפרתי לה רק עכשיו, או לא כל כך מבינה או שואלת אותי שוב, ומצד שני, היא זוכרת דברים מלפני שנים, כמו כמה היה לי קשה לעזוב את השכונה שגדלתי בה, עד כמה היה לי קשה להתקבל למגמה, שלא הבינו את היצירות שלי והסגנון וכמה זה איכזב אותה.
בסוף הסתדרתי, אני אומרת לה, והיה גם ממש טוב. אני מספרת לה על כל המילים שכתבתי לפני שנים על הקירות, פיסות ושברים של עצמי שחשפתי ונתתי לאחרים.
אני גם אומרת לה שאני זוכרת שהביאה לי פעם קופסה של צבעי מים, ואני משתמשת בהם עד היום. של איזו חברה? היא שואלת אותי, ואני לא זוכרת, לא יודעת לומר, אבל אומרת לה שזה משהו טוב והיא אומרת שהיא בטוחה, כי אין מצב שהיא הייתה מביאה לי משהו זבל.
אני לא אשכח שהיא אמרה לי, "אל תפסיקי לצייר לעולם". והיא אמרה לי את זה שוב, אתמול, במילים אחרות, מבלי לדעת שהיא אמרה לי את זה כבר וכמה המשפט הזה נצרב בתוכי. כל כך רציתי לשמוע את זה שוב.
כל כך אהבתי את הג'ינג'יות הנפלאה שלך, היא אומרת ומחייכת אליי חיוך גדול, מביטה בי בעינייה הבהירות והטובות, שעפעפיה הנפולים כבר כמעט מכסים עליהם, ואני מרגישה לרגע שוב קצת ילדה כזו, שמתפעלים ממנה, שמכירים בה, מצפים ממנה ומאמינים בה. האמנות, היא הייתה הסוד והחלק המשותף שלנו, נקודת החיבור הקסומה והאמונה שלך בי ובזה בכלל, שזה שווה את הכל.
היא מספרת לי שהיא הולכת בצהריים למשמרת שלה בגלריה השיתופית שהיא שוכרת יחד עם עוד כמה אמנים והיא מזמינה אותי לבוא, אם אספיק
ולפעמים היא גם מציגה שם את היצירות שלה. אגיע, אמצא את הזמן לבוא, אני בטוחה.
בשבילה, האמנות היא הכל למעשה, היא הדרך לדבר ולהגיד, הדרך להרגיש ולגעת והדרך לחיות. וחבל, חבל שאנשים מפחדים מהחושים, מלגעת ולהרגיש כי זה כל כך חשוב בעצם, כי זה למעשה הכל.
הנוף מחלון הרכבת מעורר את תשומת ליבה, היא אומרת לי וואו תיראי, החיטה כבר צהובה, תיראי את שדות החיטה, זה כל כך יפה, אני כל כך אוהבת חיטה, תמיד יש לי אלומת חיטה שעוברת איתי ממקום למקום. אני מדמיינת לעצמי את אלומת החיטה הזו, אולי בתוך כד מרשים, עדינה ונוכחת וכסמל לכל היופי שריבה כל כך מעריכה בעולם הזה.
היא אומרת לי, אנחנו משתנים אבל גם לא משתנים, תמיד נשאר בנו גרעין כלשהו יציב, הגרעין שהוא אנחנו עמוק בפנים
והאמנות חושפת ומשקפת את הכל.
יש בקרים כאלה, באביב-קיצי שכזה, שקורים בהם דברים בלתי צפויים, נעימים כאלה
והם מצדיקים את העובדה שלחלוטין הלכתי לאיבוד אחר כך, מסיבה שאיננה ברורה
והפסדתי את כל השיעור.
קיבלתי שיעור אחר, ובעיקר הלב שלי התרחב והתמלא
בעוד קצת השראה ועוד קצת קסם
הכל נמצא ממש מסביבנו ומגיח לו פתאום.
אהבה ותקווה
אליסיה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
