?I'm in here, can anybody see me

לפעמים בא לי להיות מישהי אחרת.
לא שאני לא אוהבת את החיים שלי או משהו כזה , זה פשוט נראה לי ממש מגניב להיות מישהי אחרת.
אבל גם לא כמו בסרטים שהם מתחלפים אבל זו אותה הנשמה, באלי להיכנס לראש של מישהו אחר ולראות איך הוא חושב...
זה נשמע ממש מוזר אבל זה נראה לי מעניין.. לדעת את הסודות של מישהו, לדעת עליו דברים שאפילו הוא לא יודע...
לראות איך מישהו אחר מתמודד עם מצבים שאני מתנהגת אחרת, לראות זווית ראיה אחרת עליי אפילו.
אולי חלק מהדברים שאני עושה נראים משונים למישהו אחר.
אני גם באמת חושבת שאנשים אחרים יכולים לתת לי השקפה טובה על החים שלי, כי אני בטוחה במיליון אחוז שהבעיות שלי מתגמדות לעומת בעיות של אנשים אחרים..ואולי אני הבעיה. אולי אני סתם מגזימה... הרבה םפעמים אמרו לי שאני צריכה ללמוד להסתכל על הצד הטוב של הדברים, לראות מה כן טוב ולא להיות דרמטית כל כך ... כי זה יעזור לי.

אני אהיה יותר שמחה כשאני אסתכל על הדברים החיוביים, ואנשים אוהבים להיות אנשים חיוביים אז אני צריכה לשדר דברים טובים...
אבל זה באמת עד כדי כך פשוט? 

תמיד היו לי חברות . אףפעם לא הייתי מהילדות האלה שעשו עליהן חרם ואף
פעם לא הייתי מהילדות האלה שמציקים להן. תמיד הייתי פחות או יותר במרכז העניינים.
אבל אף פעם לא ממש. שתי חברות טובות ממש- אמורות להספיק לא? אבל משום מה לי זה לא
מספיק.. כי כבר נמאס לי גם מהן. אני רבה איתן כל הזמן וכשאתה צמוד כל כך למישהו
מתחיל להימאס לך.
למה אני בכלל כותבת את זה? כי נמאס לי לבכות. כל היום הזה אני רק בוכה כמו ילדה בת
4 שלקחו לה את הצעצוע. וזה עוד אמור להיות היום הכי כיף בשנה. אז תאמת? הפעם זה
לא. זה אחד הימים הגרועים בשנה. וחבל שכל כך חיכיתי להגיע לגיל 14.
כל הילדים מחכים ליומולדת שלהם. במיוחד אני. אני תמיד מחכה לזה כמו משהו מטורף.
ועוד השנה השקעתי לחברות שלי כל כך הרבה בימי הולדת אז הנחתי שיהיה לי הכי כיף
בעולם.
אבל מה בסוף קרה? אני בוכה. שוב. כי כל היום הזה אני בוכה.
הן ניסו לעשות לי כיף , באמת. אבל זה לא יצא כל כך.. כי אני השקעתי הרבה יותר!
אבל למה אני באמת בוכה? כי כבר הבנתי שתהיה לי מסיבת הפתעה. זה היה די שקוף. וכל
כך חיכיתי לזה, כי אני אוהבת מתנות והחברות הטובות  לא הביאו לי מתנות.
נכנסתי הביתה פחות או יותר בידיעה שתהיה לי מסיבה, שמעתי את קריאות ה'הפתעה'
וציפיתי לראות המון ילדות שקופצות עליי כמו בכל המסיבות שאני באה אליהן. ומה ראיתי
במקום זה ? חמש בנות ואת אמא שלי ואחותי. אני יודעת זה נשמע הכי כפוי טובה והכי
מפונק שיש. אבל זה אכזב.
כולן אמרו לי שהכי כיף קצת בנות וזה סיוט שיש המון, ואני מסכימה איתן. באמת. אבל
לא אצלי. כי אני אוהבת שכולן באות בשבילי. זה משמח אותי יותר מכל דבר. וזה לא
שהזמינו 7 בנות ובאו 6. זה גם לא שהזמינו 10 בנות ובאו 6. זה שהזמינו 20 בנות אבל
14 לא טרחו להזיז את עצמן מהבית ללכת לקנות איזה מתנה קטנה ולבוא לשמח את חברה
שלהן. וזה חרא. אין לי מילה אחרת לזה חוץ מחרא. כי זה מאכזב.
אני יודעת שכגודל הציפיות כך גודל האכזבה, ושאסור לצפות. אבל לפי גודל הציפיות
שלי, לא קשה לתאר מה הייתה גודל האכזבה. אכזבה שבגללה בכיתי כל הלילה וכל היום.
אבל זה גם לא סתם ילדות שלא באו. זה חברות שהחשבתי לחברות טובות מאוד שלי.
ועם כל הכבוד, ממש לא מעניין אותי שיש להן ארוחת ערב ותירוצים כאלה. כי אם הן היו
רוצות לבוא הן היו מצליחות.  תמיד אפשר
לבוא אחר כך. אפילו מתנות לא קיבלתי. רק מתנה אחת קטנה מ3 חברות.
אז נכון, ניסו לעשות לי כיף וזה באמת היה נהדר מצדן. אבל בסופו של דבר? אני בוכה.
שוב. ונמאס לי לבכות. כי זה היומולדת שלי. ואני אמורה לשמוח. אז למה אני שוב קוראת
את הכל ובוכה?