הכרנו לפני כמה זמן, חודשיים בערך, כשהכרתי אותה חשבתי שהיא הילדה הכי יפה שראיתי אי פעם.
התקרבנו והתחלנו לצאת, ידעתי עליה הכל וההפך. טוב, כמעט הכל.
היא תמיד הייתה ביישנית וסגורה, העיניים שלה תמיד עצובות ולא מספרות שום דבר.
היא אף פעם לא דיברה על העבר שלה, כאילו הסתירה משהו.
אני מבין אותה, גם אני לא רוצה שהיא תגלה.
אני יודע שאם היא תגלה היא תעזוב אותי, כמו כולם.
"אז בסוף הוא קיבל אותי, לפחות זה."
"אמרתי לך שיקבלו אותך, את סתם בלחץ." חייכתי אליה והיא חיבקה אותי.
"אתה עובד בערב?"
"אני חושב שכן." מלמלתי באנחה, אני לא עובד, אבל איך אני יכול לספר לה?
"תגיד, איך ההורים שלך מסכימים לך ככה לגור לבד?"
"אמרתי לך שאני לא מדבר איתם כבר שנה."
"כן, אבל בכל זאת... אתה לא מתגעגע?"
"לא, לא ממש."
"איך לא? אלה ההורים שלך..." היא אמרה ואני שתקתי, מביט לרצפה.
"עזבי... בואי נחליף נושא." מלמלתי בשקט.
אני לא יכול לשקר יותר. אני חייב לספר לה.
אבל אני לא רוצה לאבד אותה.
אני אוהב אותה, היא כל החיים שלי, היא הבן אדם היחידי שמחזיק אותי.
היא הסיבה היחידה שאני קם בגללה בבוקר.
ואם אני יספר לה אני יהיה חייב לספר להם, ואז גם הם לא ירצו לראות אותי.
הם המשפחה שלי. הם הביאו אותי, משפחה היא מעל לכל.
אבל הם יעיפו אותי מהבית אם אני יספר להם שיש לי חברה יהודייה.
הם ינדו אותי מהמשפחה ולא ירצו לראות אותי.
ואיך היא תגיב שתשמע ששיקרתי לה?
איך היא תגיב שהיא תשמע שאני ערבי?
"הבעיה בשקרים, שזהו עולם לא נגמר"
נכתב לתחרות הזו- אתגרי כתיבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לין הכותבת:)