פרק 34.
בכל הימים הבאים בקושי ישנתי, אכלתי או שתיתי. ישבתי במיטה מתחת לפוך
עם שירים עצובים באוזניות.
לא הפסקתי לחשוב על מה שהיה באותו ערב.
לא יכולתי לשכוח את המילים האלה שהיא אמרה, שהיא אמרה שהוא אמר לה
שהוא אוהב אותה.
איך הוא מסוגל?
בבוקר, אחרי לילה מלא במחשבות החלטתי שאני חייבת לצאת מזה.
קמתי מהמיטה אפילו שהייתי עייפה מאוד, שטפתי פנים ועמדתי מול הארון,
הוצאתי טייץ שחור וחולצה לבנה ארוכה דקה עם וסט ג'ינס ונעלי בד כחולות של אדידס,
עשיתי מחליק, התאפרתי והסתכלתי על עצמי במראה.
ניסיתי לחייך אבל לא הצלחתי להוציא חיוך אחד אמיתי.
לקחתי את התיק, שמתי משקפי שמש ויצאתי מהבית.
כשנכנסתי לבית ספר כולם הסתכלו עלי, נעצו בי מבטים. לא ממש הבנתי למה,
ניחשתי רק שאולי בגלל שאני וגולן נפרדנו.
"חיים שלי!" אנאל קפצה עלי בחיבוק כשראתה אותי. "סוף
סוף באת!"
"הגיע הזמן, לא?" שאלתי בחיוך קטן.
"ברור... לא היית צריכה להעלם מההתחלה. זה לא שווה את זה."
"עזבי... לא בא לי לדבר על זה, ספרי לי מה חדש..." אמרתי.
ישבנו בצד ודיברנו, אבל מהמבטים של גולן ממולי לא יכולתי להתעלם.
הוא כל הזמן הסתכל עלי אפילו כשדיברו איתו.
בצלצול להפסקה גולן קרא לי.
"אנחנו יכולים לדבר?" הוא שאל.
"יש לנו על מה?"
"כן... אני חייב לך הסברים."
"אתה לא חייב לי שום דבר יותר. זה נגמר בנינו."
"אני אוהב אותך עדיין. בבקשה תני לי להסביר לך."
"אני לא יודעת..."
"זה יהיה קצר. מבטיח לך."
"טוב." נאנחתי. כעסתי על עצמי שוויתרתי.
הלכנו לשבת מאחורי הבניין, ישבתי על הרצפה ונשענתי על החומה והוא ישב
ממולי ושתק.
"דבר." אמרתי בקרירות.
"מאיפה להתחיל?"
"מההתחלה."
"דבר ראשון אני מצטער על הכל. אני יודע שפגעתי בך קודם שדיברתי
אלייך ככה מול נטלי וגם מה שהיה אחרי."
"היה עוד הרבה לפני זה..." מלמלתי.
"אני יודע." הוא נאנח, "וחשוב לי שתדעי שאני באמת
מצטער על כל מה שהיה, אני לא יודע למה כל זה קרה, אני יודע שאין מילים שיצדיקו את
מה שעשיתי אבל אני באמת לא יודע... בחיים זה לא קרה לי כששתיתי... אני יודע לשלוט
בעצמי."
"עובדה שלא."
"אני אומר לך, אליאן, היה שם משהו אחר, ניראה לי שזה היה מקולקל
או משהו." הוא גיחך.
"סיימת?"
"לא."
"אז דבר."
"אני לא רוצה שזה יגמר ככה."
"אתה סיימת את זה ככה. ואתה יודע מה הכי עצוב? שבכלל לא היה לך
אומץ לספר לי."
"סיפרתי לך!"
"פלטת את זה, גולן. לא באמת התכוונת לספר לי."
"התכוונתי, נשבע שכן. את פשוט ישר אמרת לי שזה נגמר. לא רציתי
שזה יהיה ככה, באמת." הוא אמר וטמן את ראשו בין ידיו.
"ככה זה יצא, ככה הגורל רצה שזה יקרה. ובאמת גולן שעכשיו זאת
הייתה הפעם האחרונה שאנחנו מדברים." אמרתי באדישות, "אני באמת לא רוצה
שנדבר, אפילו לא שלום."
"זה סתם דיבור של ילדה קטנה עכשיו."
"אתה יודע שאני הכי לא כזאת שנכנסת לקטנות ואני כן מבליגה על
דברים אבל אני פשוט לא מסוגלת לשבת לידך ולחשוב שהיית עם מישהי אחרת בזמן שהיית
איתי, אני לא מצליחה לראות את עצמי מדברת איתך וחוזרת לקשר איתך."
"טוב... איך שאת רוצה." הוא אמר וקם מהרצפה, מנער את הג'ינס
והולך.
הרגשתי כרגע שהדבר הכי נכון לעשות זה לנתק קשר.
ישבתי שם עדיין נשענת על החומה, הצלצול נשמע ברקע אבל אני פשוט לא
זזתי משם.
לא יכולתי לחשוב על כלום, הראש שלי היה עסוק רק בשיחה הזאת.
אני באמת לא מבינה מה יש בי, מה גורם לי ומה עוצר אותי מלסלוח לבן אדם
שאני הכי אוהבת?
בערב מארק הזכיר לי שיש איזו מסיבה, הוא ניסה לשכנע אותי ללכת בתירוץ
ש"זה מה שיוציא לך את המחשבות מהראש, מבטיח לך!"
ובאמת רציתי להשתחרר אז התארגנתי.
התקלחתי וכשיצאתי לבשתי ג'ינס גבוהה בהיר עם גופייה פתוחה בגב ועקב
סנדל ורוד.
סלסלתי את השיער קצת עם הבייביליס, התאפרתי עדין, שמתי בושם והייתי
מוכנה.
כשמארק שלח לי הודעה יצאתי.
"יפה כמו תמיד." הוא אמר בחיוך כשנכנסתי לאוטו.
"אל תשקר."
"פעם שיקרתי לך?"
"כבר לא סומכת על אף אחד."
"איה... זה כאב."
-
"תבוא תשתחרר קצת!"
"אין לי מה לעשות שם."
"זה מסיבה. נשתה קצת, נרקוד... נכיר קצת בנות..."
"אין לי מה לחפש שם." גולן נאנח לפלאפון וקבר את ראשו
בכרית.
"היא אמרה לך שלא תחזרו ואתה יודע את זה, אז תתחיל לשחרר ותלמד
להרפות." תום אמר מהצד השני.
"אני לא רוצה להרפות. אני אוהב אותה."
"אני לא יגיד לך מה לעשות... אבל אתה יודע שהכי טוב עכשיו זה
לשחרר אפילו לכמה זמן עד שהכל יירגע."
"לא יודע..."
"טוב תתארגן, אנחנו רבע שעה בחוץ."
"אני לא בא."
"אתה בא." תום אמר וניתק את השיחה.
-
"הוא פשוט לא רוצה שנדבר. הוא אמר לי היום שהוא רוצה שננתק כל
קשר ושהוא שונא אותי. הוא ממש צרח עלי, בחיים לא ראיתי ככה את גולן." נטלי
אמרה בבכי ואדל חיבקה אותה בשקט.
"את הבאת את זה על עצמך נטלי, למה עשית את זה?" מיה שאלה.
"כי אני אוהבת אותו." נטלי אמרה.
"אולי נלך? זה יעשה לך רק טוב." אדל אמרה.
"הוא יהיה שם, תנסי לדבר איתו ולבקש סליחה." מיה הציעה.
"בטוחות?" היא שאלה והן הנהנו לחיוב.
-
אני ומארק ישבנו קצת עם חברים שלו על הבר ואז הם קמו לרקוד.
"תרקדי איתי?" הוא שאל בחיוך.
"לא... לא עכשיו." חייכתי.
"נו... בואי. הבטחתי לך שיהיה כיף."
"לך... אני עוד מעט אבוא."
"בטוחה?" הוא שאל.
"כן." אמרתי, הוא חייך והלך.
באמת רציתי לרקוד קצת ולנסות להשתחרר מכל המחשבות אבל פשוט לא היה לי
חשק, הרגשתי בדאון ולא באמת נהנתי.
הצטערתי שאמרתי לגולן שאני לא רוצה לראות אותו יותר, אני כן רוצה
לראות אותו ולדבר איתו.
שמתי לב שמארק קצת שכח ממני כשראיתי אותו רוקד צמוד – צמוד למישהי.
התבאסתי שלא באתי עם דורין, לא רציתי להיות לבד.
-
"הבאת אותי בשביל לראות אותה פה?" גולן שאל את תום והסתכל
על הבר.
"זאת לא היא, מה יש לך? עם מי היא בדיוק תבוא לפה?"
"אני בטוח שזאת היא."
"זאת בטח מישהי שדומה לה." תום אמר באנחה, "תפסיק
לחשוב עליה."
"טוב לך, לך לחברה שלך." גולן אמר בזלזול והתקדם לבר.
-
"השאירו אותך לבד?" שמעתי קול מעלי וריח חזק של אלכוהול.
הרמתי את הראש ונגעלתי.
"לא בשבילך." אמרתי בחיוך צבוע.
"חבל בובה." הוא אמר וליטף את היד שלי.
"יש לי חבר." אמרתי והעפתי את היד שלו.
"אז איפה הוא?"
"איפה היית? חיפשתי אותך המועדון." שמעתי קול מוכר מאחורי
וכשראיתי את גולן נרגעתי לרגע.
"אה... חי... חיכיתי לך פה." מלמלתי במבוכה.
"בואי." הוא תפס בידי ומשך אותי לכיוון היציאה.
"גולן... תודה על זה אבל אני יכולה להסתדר מכאן."
"שתית?" הוא שאל.
"קצת."
"באת לפה לבד? עם מי את פה?" הוא שאל בשקט כשכבר היינו בחוץ
והמוזיקה נחלשה.
"עם מארק."
"והוא השאיר אותך לבד ככה?!"
"מה החקירה? הוא הלך לרקוד ואני לא רציתי לבוא. אסור?"
"מותר."
"יופי." אמרתי בכעס ושנינו שתקנו.
לא הבנתי מה הוא עושה פה ומאיפה הוא בא אבל שמחתי לראות אותו.
"לא מבין אותך..."
"אותי?" גיחכתי.
"אל תעשי עלי פוזות, אליאן, זה לא עובד עלי. אני קורא אותך ואני
יודע שאת לא בנויה למקומות האלה ולא לאנשים האלה שאני אפילו לא יזכיר את השם
שלהם."
"כיף לי עם מארק ואני לא חייבת לך הסברים."
"צודקת." הוא אמר ואני שתקתי, "את יכולה ללכת אם לא בא
לך להישאר, אני לא מחזיק אותך בכוח."
"די כבר עם המשפטים האלה."
"ישר די... אני מגן עלייך מכל השיכורים האלה בזמן שהחבר שלך הולך
לרקוד וגם זה לא בסדר..."
"הוא לא חבר שלי." קטעתי אותו.
"ובמקום שתגידי תודה את אומרת שהוא לא החבר שלך ושאני יעזוב אותך
ויפסיק לחקור אותך. אז את יכולה ללכת, הבנתי כבר שאת לא רוצה שנהיה בקשר,
שחררתי." הוא אמר והרגשתי שפגעתי בו.
"אפשר להבין מה עובר עלייך?"
"לא עובר עלי כלום." הוא אמר והקליד הודעה במהירות.
"אז למה אתה מתנהג ככה?"
"את אמרת שאת רוצה שאני ישחרר ממך, שאת לא רוצה שנדבר..."
"ואני עושה פוזות..." אמרתי בציניות.
"את עושה פוזות עם הדיבור הזה, ניראה לך שאנחנו יכולים לא לדבר
כשיש לנו חברים משותפים? שזה הגיוני שאנחנו ניצא לאותו מקום ואפילו שלום לא נגיד? זה
הדבר הכי מגעיל שאפשר לעשות אבל בסדר אני מכבד את הבקשה שלך. ועוד אחרי זה אני
רואה שאת יוצאת למסיבה עם המארק הזה, עוזר לך כשנוגעים בך ואת עושה עלי פוזות!"
הוא אמר בכעס.
"מי צריך שתעזור לי בכלל?! אני יצא עם מי שאני רוצה ויעשה מה
שאני רוצה."
"נכון... שמתי לב כבר שהתחלת לשתות ולעשן... חשבתי שאת נגעלת
מזה." הוא אמר.
"מה זה קשור?" שאלתי בשקט.
"זה קשור. זה שנפרדנו לא אומר שאת צריכה להדרדר."
"גם אתה מעשן ושותה."
"אני תמיד הייתי."
"לא מבינה למה לך מותר ולי אסור."
"מותר לך, את רק לא יודעת איך זה ניראה מהצד."
"לא אכפת לי מה אנשים חושבים."
"ברור שלא. בגלל זה את ממשיכה." הוא אמר ואני שתקתי,
"עצה שלי, תפסיקי עם זה לפני שתתמכרי."
"אני לא אתמכר."
"ברור." הוא אמר וקם מהספסל, "מוזמנת לחזור איתי הביתה
אם לא בא לך להישאר פה."
"שתית..."
"על הזין שלי." הוא אמר והתקדם לכיוון האוטו.
לא רציתי להישאר במסיבה הזאת יותר, הרגשתי שם לבד ולא רציתי לחזור לבד
במונית.
שלחתי למארק הודעה – 'חיים שלי... אני זזה הביתה אני לא מרגישה כל כך
טוב, דבר איתי:)'
"חכה לי!" אמרתי לגולן והוא עצר ליד האוטו שלו.
הוא נכנס לבפנים ואני ישבתי לידו.
הוא הניע והתחיל לנסוע בשקט.
"אולי עדיף שנזמין מונית?" שאלתי.
"אם את רוצה אני יזמין לך מונית." הוא אמר בקרירות.
"תירגע, רק שאלתי."
"אז עניתי לך."
"טוב." אמרתי בשקט והורדתי את העקבים.
הייתה לי הרגשה מגעילה, הרגשתי שהגזמתי קצת עם איך שדיברתי אליו.
"רק שתדע שלא באמת התכוונתי לזה שאני לא רוצה שנדבר." אמרתי
והוא שתק, "אני עדיין אוהבת אותך."
"אני לא צריך את הרחמים האלה, אני יודע איך את מרגישה ואני באמת
מבין אותך, את לא צריכה להרגיש אשמה פה בכל הסיפור הזה. נגמר וזהו, אני לא יציק לך
יותר."
"א... אתה רציני?" שאלתי בקול רועד וחנוק מדמעות.
"אין לי כוח להמשיך להתעסק בזה, אני לא רדפתי אחרי בחורה ככה
בחיים ואני גם לא מתכוון להמשיך, אמרת לא וזהו, אני לא מתכוון להמשיך ככה."
"אז זהו? פשוט זהו? אתה מוותר?"
"עכשיו כן."
"למה פתאום שינית את הדעה?"
"כי החברה שלי לא תשתה ולא תעשן ולא תעשה עלי פוזות גם אחרי
שביקשתי סליחה מיליון פעם ורדפתי אחריה כמו משוגע."
"הייתה לזה סיבה!"
"נכון, ולא ביקשתי שנחזור, רק שתסלחי לי ואת לא רצית לשמוע אפילו
על זה." הוא אמר ומרחוק יכולתי לראות את הרמזור מתחלף מירוק לכתום ואז מהבהב
לאדום.
"גולן תעצור." אמרתי בשקט והוא האט ועצר. "אתה מנסה
להרוג אותי או משהו כזה?"
"את רוצה את לנהוג?"
"בא לך להירגע כבר?"
"לא. לא בא לי להירגע, אני יעשה מה שאני רוצה כמו שאת תעשי מה
שאת רוצה."
"אז אם אתה רוצה להרוג מישהו תהרוג את עצמך, תעצור לי בצד אחרי
הרמזור אני ייקח מונית."
"ניראה לך שהייתי עובר באדום? יש דרכים אחרות למות שהם פחות
כואבות."
"יופי. תמשיך להתנהג כמו ילד בן 4." אמרתי והרמתי את
הרגליים על המושב.
"חולה על זה."
"שונאת אותך כל כך."
"אוהב אותך ברמות שאת לא יכולה להבין." הוא אמר ונסע
כשהרמזור התחלף.
"אז תפסיק להתנהג ככה כבר!!!"
"להתנהג איך? אני אוהב אותך וזה לא מעניין אותך בכלל!"
"תפסיק לחשוב מהזין."
"תפסיקי לדבר כ...."
וואו טוב אז קודם כל אני כל כך מצטערת שזה באיחור של חודש וחצי + אם לא יותר...
העונה הייתה אמורה להיגמר בפרק 40 אבל פשוט בכתיבה של עונה 2 היו המון דברים שהציקו לי אז החלטתי לקצר בהתחלה בפרק אחד 2 ואז כשראיתי שכבר אין לי זמן לכתוב קיצרתי לפרק אחד, הסוף נשאר כמו שהוא תוכנן מתחילת כתיבת הסיפור.
אני יודעת שהפרק לא משהו בכלל ושחסרים המון פרטים [ובאמת חסרים פרטים] אבל הכל יבוא בעונה השנייה.
היה לי כל כך כיף וקשה לכתוב את הסיפור הזה ביחד...
כיף כי זה זרם לי, ידעתי מה אני רוצה לכתוב ומה אני רוצה להעביר, כתבתי קודם לעצמי וכשראיתי את התגובות היה לי עוד יותר כיף לדעת שיש אנשים שבאמת אוהבת ושאני לא משלה את עצמי שהסיפור טוב.
ביחד עם כל הכיף הזה היה לי קשה כי רוב הסיפור הוא אמיתי, הוא על החיים שלי, על האהבה הראשונה שלי...
היה לי קשה לכתוב את מה שבאמת קרה ולשחזר דברים שהייתי מעדיפה לשכוח, ברור שיש פה חלקים מפוברקים לגמרי אבל הרוב הוא אמיתי.
אני זוכרת איך כשכל זה קרה הייתי בדיכאון רציני וזה התבטא בהכל, בלימודים, בכתיבה, בהתרחקות מאנשים... בהכל.
כשגיליתי שהוא בגד בי הרגשתי שמבחינתי אין יותר גברים בעולם הזה, שהכל מחוק והכל רע, ששום דבר לא יכול להיות טוב יותר.
זאת הייתה התקופה הכי רעה בחיים שלי, הייתי יושבת בבית ימים שלמים ובוכה, הייתי מגיעה למצבים שלא הייתי יוצאת מהחדר יותר מחצי יום וגם אם כן זה לשתות או לצאת לשירותים.
אבל אחרי תקופה של חודשיים הבנתי שלשבת ולבכות לא יעזור לי ולא יתן לי שום דבר בחיים, שלהיות בדיכאון ולחשוב כל הזמן למה הוא עשה את זה ולמה זה מגיע לי, ומה עשיתי לא בסדר ומה לא נתתי כדי שהכל יהיה מושלם לא יעזור בכלום.
אני זוכרת שההורים שלי היו בחו"ל ואני פשוט לקחתי את עצמי ואת האשראי שהם השאירו לי ונסעתי עם עצמי לתל אביב, קניתי בגדים, הסתפרתי, הרגעתי את עצמי מכל התקופה הרעה הזאת שעברה עלי וכשחזרתי הביתה הדבר הראשון שעשיתי היה להוריד אותו מהחסומים בפייסבוק, בוצאפ ובהעברת שיחות והודעות ולשלוח לו הודעה.
הבנתי שבאיזשהו מקום אני הפסדתי יותר ממה שחשבתי.
מה שבאמת רציתי להגיד פה ששום דבר לא שווה את זה, שום דבר.
שום דבר לא שווה דמעות ולא דיכאון של חודשיים, שום דבר לא שווה להפסיד לימודים, חברים ומשפחה.
אצל רוב האנשים כמוני, בגידה זה דבר בלתי נסלח אבל אחרי שחשבתי על למה אני באמת כועסת הבנתי שאני בתקופה הזאת הפסדתי הרבה יותר ממה שיכולתי להרוויח.
כעסתי כי הוא היה עם מישהי אחרת, כי הוא העדיף כמה רגעים של הנאה והרגשתי מטומטמת.
כי האשמתי את עצמי שלא נתתי לו יותר, שלא נתתי מספיק במקום לסלוח לו ולהבין שכל זה רק יכל לחזק אותי ולגרום לי לשמוע ולהקשיב מה אני לא עשיתי לא בסדר.
כי באמת אחרי שדיברנו וחשבתי על זה לעומק מאיפה הכל התחיל הבנתי שהאגו והריבים שלטו בהכל.
אני באמת רוצה שחלקכן ינסו להבין שזה הכי קל לשקוע בדיכאון ולהאשים את כל העולם ואשתו במקום להבין מאיפה הכל התחיל, ולא רק בבגידה או משהו כזה, בהכל, בכל דבר בחיים.
מצטערת על החפירה אבל ניסיתי להסביר את עצמי כי לדעתי בסיפור זה לא היה כזה מובן.
שתדעו שאני מצטערת שהפרק יצא בכזה איחור אבל באמת שלא היה לי זמן.
אוהבת אוהבת אוהבת כל אחת ואחת ממכן ואני רואה את התגובות שלכן כל הזמן!♥♥♥
מבטיחה להמשיך לעדכן בקרוב:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לין הכותבת:)