כל פעם קצת..

יש לי חלום דבילי.

במחשבות שלי הוא חוזר ונשנה כל פעם בסיום ספר או שניים.

לחזור לכתוב.

סיפורים ארוכים כמו פעם,

בהרבה גרסאות.

בריצות

בארוחות

באוטובוס

הייתי מתעסקת בחיים האלו של הדמויות שלי. 

בלי שיהיה אכפת לי מהריקנות בפנים. 

אני רוצה לפרוק מחשבות, 

ובחודשים האחרונים עשיתי את זה במחברת שלי.

אבל

התגעגעתי קצת למקום הזה.

לתחושה המוכרת שאולי מישהו יקרא אי פעם את הנכתב

המתגמדת מול הידיעה שלא.

צריך לפרוק איפשהו את הבדידות, 

את השיגעון,

כמה אפשר כבר למלא אותו?

אני רוצה לארוז תיק מינימלי ולטוס למקום רחוק. 

להכיר אנשים

לראות מרחבים

להשתחרר קצת מהכבדות. 

של המשפחה של הדתיות שבי ובעיקר של עצמי. 

נמאס לי מהשורות הקצרות האלו שהרגלתי את עצמי, אליהן מפחדת לחפור לאנשים זרים באינטרנט. 

חברים

רובם אנשים נחמדים וטובים שהתמזל מזלי להכיר אותם בחיים שלי. 

חברים

תמיד יהיה לי את הסיבוך הזה?

אני רוצה לצרוח

לבכות

להרגיש משהו

מצידי לשבור את הלב שלי שוב

ושוב 

ושוב

העיקר להרגיש משהו.

אהבה טובה.

כבר עשיתי את הצעד הזה והתרחקתי מהבית,

רחוק רחוק הלכתי,

ועכשיו הצבא אולי יחזיר אותי לפה

אל חייקה של הביקרותיות הביתית.

"למה את לא שוטפת את הכלים אחרייך?"

"מה עם הצבא, יש כבר תפקיד טוב?"

"יאללה תזמני, נו, מה נגיד לך?"

"נו תראו עכשיו היא מתפללת."

כל זה דופק על הדלת ומחכה ליחס בכל רגע נתון. 

אני רוצה להניח את כל זה בצד קצת,

ליצור לי משהו קרוב למשפחה אבל אחרת.

לאהוב.

מישהו אחר

שהוא לא אני.

בלי שאצפה את זה מגיע.

כמו הבחור עם העיינים הכהות שפגשתי באוטובוס,

דיבר איתי על סוסים ולא הבין איך אני יכולה להיות דתיה. 

להתאהב ולתת למישהו את כולי,

גם אם שוב

אוהב ללא אהבה חוזרת. 

להרגיש את זה בלי לחשוב על המחירים.

בכל שיר ברדיו להיזכר בחיוך בבחור המסכן

שנפלה עליו אהבתי.

ללכת לישון בלילה ולחשוב עליו

הוא נרדם? הכל בסדר אצלו?

לחכות לפעם הבאה שניפגש ועל הדברים שאספר לו.

ישב בחדר שלי,

יביט על הפתקים שמשאירים לי כולם בארון.

בלי שאשים לב, בכתב לא ברור יכתוב גם לי פתק.

בזהירות הוא ישאל אם ניתן לפתוח אותן,

את המחברות,

ולא ברציחה איטית יגנוב לי אחת אחת כמו האחר. 

בעדינות ורוך.

בתמורה אקשיב לסיפורים שלו,

לתאוריות שלו על החיים.

אתרגש להכיר את החברים הכי רחוקים שלו

והכי חשוב

אותו. 

באהבה לא צריך ריגושים בכל יום,

אני יודעת. 

אבל אני מבטיחה להתרגש בכל פעם שאכיר ממנו קצת יותר. 

שאכיר אותו

על הטוב

והרע.

כי גם בי יש רע וככה זה אנשים. 

אולי בסוף גם אחבק

אבל את זה אני לא יכולה להבטיח. 

תלוי כמה באמת אפשר

לאהוב.

עד עכשיו התכונה הזו לא המריאה סביבי כל כך

אם אגיד את האמת.

ואם אשקר

אגיד שאני לא מחכה ומקווה לה בכל נסיעה מחודשת לדרום.