היה לה שיער ערמוני.                                                                  

ארבע עשרה שנה חלפו מאז, גם לאה ורחל, ואילו היא - שהייתה פסיק נעלם, שלבטח לא אזהה בהולכה מולי – היא הייתה לי התחלה מוזרה.

בסיס גדנ"ע, אך אין לנו משמעת. אנו בני נוער מרחבי הארץ, המתארחים כמועמדים עתידיים לעתודה אקדמית. התנאים - תנאי פנימייה, אך ההרגשה היא של יום עיון שיווקי. המרחב אפוף בנועם נושן. פשטות מתפוגגת של קום המדינה. הייתה לה חברה שבאה איתה. בינינו חבורה של נערים שהורכבה לראשונה בבוקר. אני לא כל כך מכיר, לא כל כך מדבר, יש טלויזיה בשק"ם.

שעת לילה ואנחנו מפריעים לנושאי המשמעת שבמבנה, לישון את הכמה שעות לפני הבוקר. האחראים מכניסים אותנו בחזרה לחדרים. חלק אכן בחרו לישון. אנחנו מתקבצים כמה חבר'ה, בחדר של שניים שהגניבו טקילה. יושבים במעגל על הרצפה ומשחקים קלפים כבדרך אגב. מפריחים ענני סיגריה אל האוויר ואין טרדה בעולם. מידי פעם עושים סיבוב תוסס של הנוזל המבחיל.

הטעם נורא, אך למי זה מפריע? הלילה כל כך מצחיק וקליל. מתבונן בה, מתבוננת בי בסקרנות אילמת. מדבר בחיוך, איתה ועם החברה. עוד לא הייתי חייל, אך כבר ידעתי להצחיק. מעוניין למשוך עניין, פתאום אני חברותי. מדבר בביטחון ובשעשוע, כשחקן המשחק את עצמו. יש לה גומות והריח נפלא. לחיים של צביטה. היו אלה חומרי דלק מספקים להבערת מוטיבציה ופעלתנות. היא בולטת. הצבעים שלה חדים והתפאורה עמומה. החיוך ממגנט לשיחה. החושים מושכים באף, בצליל ובתמונה. יוצרים בי סמן ברור להבחנה. אני יודע ש-"כן".

היא יוצאת איתי למסדרון. אנחנו מתיישבים על גרם המדרגות שהפריד בין מגורי הבנים והבנות. השפעת הנוזל המבחיל התמוססה לכדי חמימות דקיקה. השיחה מלאה ברגעים של שקט, והאוויר כל הזמן הופך קריר. לטיפותיו הצוננות מרגיעות ומבטיחות, והאש הפנימית - היא שם. תמיד. עברו שעה או שעתיים מאז החדר. עכשיו הכל דממה מוחלטת.

אני לא בטוח איך זה קרה ומתחיל מסורת מפוארת של פסאודו-היגררות. פתאום היא רוכנת קדימה ואני מעסה בעדינות את כתפיה. אט אט, עשר אצבעות מחליקות על גבה. מוצאות את דרכן, בטבעיות מפתיעה, אל מרחבים לא מוכרים. שם, בין הבד הרך והעור החמים. עולות ויורדות. לוחצות יותר ופחות. מקלות על המתח. מסיקות מדורה. אני שואף את אוויר הלילה מלוא הריאה. פוסע לאיטי בגן יה. פונה באקראי בין המשעולים. נופל אפיים ומתייצב במדרון. בשקט מופתי אני לומד את התווים. מוצא הרמוניה בין עצי הרימון. הדרך לא חוצה את כל הגבולות. אני יודע - לא יודע, עד כמה היא אוהבת זאת. גופה רגוע. התנועות רכות. היא פונה אליי. השפתיים נפתחות.

הנדע לשים אצבענו על התחלפותה של התקופה? ימים פשוטים ומלאי גירוי. כשעולם חדש ואמיץ קרא בשמך, בשוליה של כל פינה. כה טבעי היה לעבור בשעריו. פרצופך נלחץ בהידוק אל שימשת החוויה, לטוב ולרע. כאשר נצחי ומעניין זה היה, לדגום את החושים. קיום מפתה, שכל יום נפער קצת יותר, עבורך לגלות. הלב לא שפט והראש לא הכתיב דיוק. בלא קיבעון או תוכניות, ומי העז לומר לנו איך זה צריך להיות? מרחק שנות אור מכובד המאווים והבקשות. החישובים והשיגיונות של זהות אהובה, אשר הפכה עצמה מודעת לזמן השאול.

אנחנו במיטת היחיד שבחדרה למעלה. בפינה הנגדית מתגופפים שניים אחרים מבלי משים, מתעלמים מקיומנו, כשם כשהתעלמנו מקיומם. מביט בה שכובה על הסדין הצבעוני, עם מכנס קצר וחזיה לבנה. אפשר לראות הרבה דרכה, ואני רק לפני רגע התנשקתי לראשונה. הטעם בפיה מזכיר את הטעם של עורה. חלב ודבש צובעים את ההוויה. אצבעותינו חוקרות, באחיזה ובליטופים ובשלל אופנים חדשים והריח נפלא. עוררות נינוחה מביעה עצמה בינינו ויש לה שפה משלה. ביותר מזה, אף אחד מאיתנו לא רצה. הגוף ימתין בסבלנות, עד לתקופת הצבא.

ילד-גבר וילדה-אישה העבירו בלאט את שנשאר מהליל. לבדם היו בעולם. אין הולך על שתיים או פוצה פה. התענגו על גילוי והיכרות ראשונה וכדרך כל בשר, נפלו הם אל התרדמה.

אנו מתעוררים אל קול דפיקות בדלת, של אחד האחראים. לבוש בתחתונים, אני מוצא עצמי מתחבא עם הנער האחר מאחורי ארון. לאחר מכן, אל מול מראת השירותים. מגלח זיפי חלב לצלילי שמש זורחת, הבוקעים מרדיו קולני.

כל היום היא הסתודדה עם החברה. לפתע ניגשה ואמרה שנסחפה אחר האלכוהול. לבסוף הקשבתי למה שאמרה. זה נמשך עוד יום ועלינו על האוטובוסים חזרה. זרקתי את התיק הכבד ופניתי היישר אל המיטה. קצת עייף. קצת מרוצה. הבוקר הביא עימו משב מעורר. ראיה נוספת לנאמנותה הממכרת. רעננות נטולת מאמץ.

כך חלף לו פסיק מרתק, שהפריד בין שני חלקים של משפט. חוויה ראשונית. פעימותיה מהדהדות אי שם, מעל הזמן והתקרית. צירוף המקרים זימן שהיא גרה מרחק הליכה מביתי, ואותו הצירוף זימן, שלעולם לא ניפגש שנית.