היושבים בֵצל בבל. ארורים אתם בכל אשר תלכו. מכי הנשים ומחללי הילדים. מתכנתי הנעורים. מכשילי העיוורים. מנצלי החולשות. החושבים אתם כי פשוט תמשיכו בחייכם? האם יכול לנקותכם, סירחונם של אלו הרקובים יותר מכם? חרב החיים לעד שלופה היא. שועטת במדויק אל יעדיה. עוד תבער אש בקרבכם, תעלה גם בביתכם, ואם יאיר לי הליל, אזכה להיות זה שזורק את הגפרור.

הוא יורד למטה למטה. זה שוב מרגיש כמו בבית. חוצה את אמצעו של המון אדם. מרוסן היטב בקרב ההמולה. אגרופיו רפויים, והחום גובר, והגוף הולם, והים סוער, והמים עולים, והלב יודע. יודע אילו מהם נפגעו, ואילו עוד יפגעו, ומהו טיב הכאב. סופג את עוצמת הפחד, ופוגש באדוות החולשה, ומבחין מי מהם עתיד להשתמש בסוג כזה של ידיעה. נוכח הוא היטב בטיב האשליה. הם לא יודעים. אלוהים. הם לא יודעים. הכוח המצוי בתוכם. הם לא מבחינים. בין לבין יתבלטו אלו החנוקים בכסות נעימה. טינופות עם שעוני רולקס. אלו הם הגרועים ביותר. מאמינים כי השמש זורחת מישבנם. דחלילים חלולים של תקווה מדומה, אשר מפעילים את כל השאר, ללא הפסקה.

היא מניחה עליו ידיה. מניחה כי יתרגש וירצה לרכוש. מניין הרצון להעיף בה את כף ידו ההפוכה?  מניין המחשבה הקפואה, כי עוד יבוא הוא זה, אשר יעשה בה כבובה? וכמו תמיד ברגעים מעין אלו, מרכך במפתיע הלב את הכעס, ומראה לו בתוכה את הילד, וחושף בה את הילדה, ואוגר עבורו את הדמעה, ומזכיר לו תקופה אחרת. תקופה בלא זעף. תקופה ללא הגנה.

הנר בוער. הכוסות אדומות למחצה. פריטי לבוש זרוקים ברישול, כבר חצי שעה. היה זה חורף קר, אך לא עוד.

על מיטה צרה, הם מתנשקים בלהט. רגליהם היחפות כבר עזבו את הרצפה. לגופה יש חלקים צוננים, גם חמים. תמיד העריך את אלו המעברים. שפתיה רכות, כמו מרקם של חמאה. מעולם לא חווה כזו נשיקה. ממתק עדין נמֵס באיטיות מדויקת על להבות שפתיו. תמונות מתחלפות חֶרֶש על מרקע ומאירות את החדר בכהוּת מרצדת. היא מעט מבוגרת ממנו ויפה כל כך. חיבתה נאגרת בראשו לשימוש חוזר, עת יפציר בו פיק הברכיים. העונג מהול באהבה נינוחה ובעיניה המשככות. צבע האגוז ניכר באפילה, בין הבזקי שַנִי וארגמן. רגעים הופכים נצח. הנצח מתגלם בלא מילה.

כה שקוע בהתרחשות, רק בקושי הבחין בתנועה שלא הסתכמה. אי התאמה בין הפסקול לתמונה, ולאחריה מלמול שלא השתמע לשתי פנים. עצר ושאף קלות את האוויר המבושם שסביבו. הכל החל להתגלגל בחזרה, כבסרט הנע לאחור. פריטי לבוש החלו להופיע, זה אחר זה. כיסו בזריזות את שרצה להמשיך לגלות. הנה כבר התיישבה, רגליה יציבות. הוא שמר על רוב ההגינות. הסתיר את רוב הלהיטות. לבסוף, ויתר בלי להראות. נינוח השתדל להיות, אך בעומדה שם אל מולו, המשיכה להתעטף בשכבות. יצאו את חדרו ונפרדו לשלום. תהודה של בלבול חוצה ביניהם. הוא חזר לחדרו וגילה כי השעווה חרכה את בד הרמקול, עליו הונח הנר. הוא עדיין בער. הרבה יותר קצר, אך עדיין בער.

הוא לא ציפה לראות אותה בעבודה החדשה שלו. פניה כבר הפכו לבליל מטושטש בדמיונו. עדיין, יכל להבחין במתינות משונה הקורנת סביבה. לפעמים הייתה לו קליטה מהירה. היא כבר לא הייתה מי שהייתה. לא כמו שתיאר שעשויה היא להיות, שבע שנים אחרי. מה לו להיות כל כך מופתע? פעמים רבות מצא שגלש הצידה. נסחף בהדרגה על גבי נתיבים בלתי ניתנים לחישה. באמתחתו נותר זיכרון רופף, המבוסס על אירועים שאכן היו. כל כך מתסכל, נדמה היה שאינו זוכר דבר. הכל נשטף בפרץ גלים ארעי, העתיד להיקרא תקופה. כל אחת כזו, מאפילה על קודמתה. משגשגת על חורבותיה המנוונות. תובעת מיקוד בלעדי. עסוקה בעצמה. אחיותיה מסתתרות ברקע, לא מסגירות דבר. בוהות בדממה. עננים כהים משייטים בשמי הליל. עין לא תבחין ואיש לא ידע.

הימים ההם היו ימי חייל משוחרר. הוא זוכר איך יום שלישי כלל גם את פיצוץ הקיבה בנוזלים משכרים. זוכר את השהִייה המורטת במפעלים חנוקים, בהם המונוטוניות היא מלכה רודה. שם נחנך לבצע את אותם הצעדים, בלי לאבד את הדחף וההנעה. ליל שלישי אחד פגש בה, בעומק מעיו של מועדון קבוע. היה לה חיוך שקט ומחשבות שלא ביקשה לשתף. אמנם הוא חש, אך לא באמת ראה. לא לזה תשומת ליבו הייתה נתונה.

הוא חשב שהוא ידע איך להעמיק את הקירבה. פעם אחר פעם, צעדו יד ביד, אל השוקת החרֵבה. האם אכן הופתע? מזרן צר, במיטה רחבה עוד יוחלף. הרמקולים ימסרו לאדם אחר. ערב אחד, החליט לעבור הלאה. שיחה אחת, הניבה אחריה חילוף תכוף של הודעות. היא רצתה לשמור על חברוּת. הוא התאמץ וסירב. בערב אחר, שבע שנים אחרי, הסיע אותה בחזרה מהעבודה. אז שאל, ואז היא סיפרה. היה די עצוב לשמוע, מה שבהמשך קרה, זמן רב לאחר הפרידה. אף יותר מלגלות שמישהו אחר היה בליבה. היא סיפרה בהשלמה, על גורלו של אהובה. ממקום מושבו, היה צלול מספיק בכדי לתת למבוגר אחראי לדבר. כבר לא רצה בה, ובכלל, היה מסופק במידה ההולמת את התקופה.

כבר לא מי שהייתה, וגם זה המתבגר כבר מצא עצמו, גבר בעל מחשבה עכוּרה. יציר כפיים, כבד וגס, שומר בפתח מערה. מנקר בחצר מגודרת, עם שאר תרנגולים. התבזו האידיאלים והולמים הם הצרכים. ליבו מסרב, כמו סובל מניתוקים. טרוד בחישובים ואיך מנצלים את הימים. מקושש שעות לערימות גדושות של הקלה. מעולם לא שיתף אותה, גם לא יוכל לדייק, כי כבר לא באמת זוכר, איך היה זה בימים ההם. אמון שנבנה במגע האצבעות. מילים שבקלות נאמרו, לעת תשוקה. פגיעוּת שתִגמלה את העוטים אותה, בחוויה זכּה.

לא מכיר הוא בקיומו של כאב אמיתי יותר, מזה של אובדן הבשר. בלילות, החושך יכסה פניו. יקחהו אל מחוזות אחרים. בעלות האור, תצא בת קול אשר תקרא: "השלך את הקופסה". בימים, לומד הוא להבחין. נקודות קיום, מעוגנות בטבעות מוזהבות אל הנתיבים בהם יבחר לצעוד, ולא יוכל להפרידן. ממתיקות לו סודות שמעולם לא הוסתרו. מתבהרות ללא הרף, גם כשאיננו מתבונן. עוד ימשיך להבין, ולא במקרה. זה פשוט קורה. הצרכים מוּזנים. המאמץ מוטעה. אין יכול הוא לשנות. דומה מושך דומה, ורגעי ההפוגה אכן נעימים הם רגעי ההפוגה. ברקים כבר לא מסיחים דעתו, גם לא זוהר תעתועים שסביב לליבו. כבר אינו מתמסר בידיה של דחיפוּת מטעה. התוהו הופך להיות רקע. החיוּת מובילה. האוויר נעים. האנחה רחבה.