לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סיפורים קצרים


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2012    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2012

רשמים ראשונים


יש לו דרך להביא אותה למין שיגעון ייחומי. מבטה תמיד מזוגג כשהוא בקרבת מה.

חדי העין יבחינו, כי השפתיים פעורות מעט יותר מהרגיל. לא תמיד דוחה הוא, הריר הדמיוני שניגר. אוזניה ממהרות להקשיב ופיה לרַצות. אני מרגיש חובה לעצור ולצפות. ממש כך, על יד העוברים ושבים, הוא סוטר לירכיה אשר נחשפו תחת המכנס הקצר. היא מתכווצת לרגע, אך מחייכת בלא בושה. מחווה זו שובבה היא, עבורה. תצוגה משכנעת של כוח ושליטה. על פניה חיוך מרוצה. איזו עוצמה. כמעט מחאתי כפיים. כמעט מחיתי דמעה.

פגומה היא עבורי בשל משיכתה אליו, אך ממש כמוהו, הייתי רוכן מאחוריה בטרם יסתיים לו היום. כבר רובץ אני כאחד הכלבים. מתגרד ומדמיין כי ניתנה אפשרות, להמתיק את פטירתם של הזמנים. היא כל כך משכנעת כשהוא לא לצידה. לשה באיטיות את דמותה לראווה. על פניה עליצות מוחלטת, כמו זו דרך שיגרה. אין כלי שלא עומד לרשותה. לחות סמויה נמרחת לאורך תנועתה. כן. יודעת היטב היא, איך לשחק בחברה. היתה גם כה אמינה, עד הרגע בו התקבעה בראשי התמונה.

היזהר מחברתה. אוחזת נחוש היא במיניותה, כמו היתה אביר עם חרב כבדה. כפות ידיה כרוכות הדוק על הניצב. תִקרב היא אלייך, כמו היית בן משפחה. תביט הרחק ותשאל ללא מילה - איך זה לראותה משחקת בשיערה? תניח עליי ידיה, כמו הייתה עליונה, אפילו לא יודעת שנפרדתי מהאחרונה. לפחות היה עוזר לה זה, להרגיש קצת בשליטה.

אשתדל שלא לעודד התנהגויות של קירבה. פתיחוּת של חינם כבר אינה מזמינה. זה יכל להרגיש קצת יותר אמיתי, אך אבוי - מים רבים זלגו מאז ימי התוֹם. הדלתות לרוב ימצאו נעולות. החלונות פתוחים דיים לכדי אוורור. נחמד לעיתים דרכם לצפות. לשקוע במציאות אותה היא בונה בהגיגיה האינסופיים. לא להיות יותר מאשר שחקן משנה, בהצגה הכי גדולה של חייה. ישנה מכסה משתנה של דקות, בהם אני יכול לסבול את הרחרוח העצמי. דאגותיה פעוטות, ידחק בי חוסר הסבלנות. אז אמהר לפלוט, במרב הכנוּת, הבעה נינוחה ומילים של יעילוּת.

כבר מרחוק, שיערה הכהה מעלה בי אפילה נעימה. היא קצת יותר, מסתם מתוקה. חיוכה נבון. הביישנות אינה עצורה. עוד לא קרבתי אל טווח חום גופה, אך כבר אני במקום אחר. חץ לבן חודר מבעד לנקודת האפס, זו ממנה נכנס האוויר. היא המובילה אל הכפתור, שאין ללחוץ עליו בלא סיבה. מערבולת זמן נפתחת על ראשינו. השכבות מתפוגגות כלא היו. מחזה זה, מרהיב הוא לצפייה. כך גם השעשוע בו היא שרויה. כל כך צעירה ומה כבר עושה בקופה? מעבירה פריטים כמו היו אבני משחק מרהיבים. האם תאמיני שסחבתי פעם ארגזים? גם אני זכיתי להיות זה עם הבגדים הבלויים. ההוא שמקבל את אלו המבטים. הרחתי לא פעם את סרח הדיבורים. אנשים גסים ומרים הם, אל תירקי לכיוונם. ראי ילדה, כיצד לועגים הם לשוֹנֶה. איך יצחקקו אל פני סבלו. יעוטו לנצלך אם רק תראי שאינך כשירה. אך מה כבר אוכל לחדש לך, אישה? אינך מהסוג שגדֵל בשמוּרה.

לא. איננוּ מהסוג הנוהג להצטער על אשר עבר. הן מכירים אנו בחוסר הטעם, וכבר ידענו קיומן של דרכים אחרות. דמעותינו עשויות אדי אלכוהול. נאספות הן בריחוף קליל, אל נבכיו הפתלתלים של עשן סמיך. צפיפותו שלמראית העין, תמלא את החלל שבין אחת לשתיים.

לילה ערפילי וחם אופף את מחיצתה. כאן אין עוד צורך, לא בגוף ולא בפרטיה של איזו חוויה. לא במציאות ולא בחלום ישן. רק אם אוכל להישאר איתך כאן. להישאר ושוב להרגיש כמו אדם. אהיה טוב. אדבר בנועם. אולי יש משהו בו אוכל לעזור? משהו שיעזור גם לי, לחרוט את ההרגשה עמוק בתוך תאי הגוף. לשמר את שאפשר בקופסאות מפח, כי הנה חוזר הכאב, יעלה גם הרעב.

זה באמת סיפור עצוב, עם בחורות שכאלו. המשכים קום, ימהר לאהוב. האוהב, בתשוקה רבה יסוכֵך מאלו הדברים, המצמיחים באדם קוצים רעילים. ימתיק ברכוּת את השריטות ההכרחיות לחיים. יבטיח, כי בוודאי, אין הדברים חוזרים להיות.

בשעת הפסקה גדולה, הוא דיבר איתם על אחת מכוּרה. אחיו הגדול יכול לגרום לה לעשות, את כל אשר רצה. מחר בערב יצטרפו שניים, לבקש עבודה. את חזם מגביהים הם להראות, אך קומתם ילדותית היא, נותרת נמוכה. שמחים להרגיש כטורפים חזקים. מתייעצים ומשתפים, איך ניתן להעשיר את העניינים? משבחים את אחיו על הטובה הגדולה, ואולי היתה זו רק המצאה? עשר שנים יחלפו, בטרם יתרברב בפניי אחד שונה, על אחת דומה. יעביר לי בקריצה את זו ההזמנה.

ובחלום בוהק אראה שניים משחקים, ילד וילדה. שם למטה, בין שני בניינים בשכונה. לבדם הם במקומם וכך מחוסרי דאגה. לא מודעים למה שמתרחש הרחק מרחבת העפר והשמש החזקה. בצעדים מדודים אחוּש לחבקם, ומעולם מפוכח אבקש להסתירם - ממשאות השווא, ממכרות הפחם. לגלות אבקש, ערימה של סודות, אך אחשוש מנבואות המתגשמות להיות. את ליבי להרחיק אנסה, את הדמיון לרוקן. האם באמת קיים רגע אחד מכוֹנֵן? כאשר חיוך ילדותי הופך להבעה קפואה.
נכתב על ידי , 20/1/2012 13:42   בקטגוריות חיים, סיפורים קצרים, אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




כינוי: 

בן: 43



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , סקס ויצרים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצבי קודר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צבי קודר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)