Maybe im better off this way

אני עייפה מהלימודים,מלתת את עצמי, מלא לרדת במשקל כמו שאני רוצה, מלא לצייר כמה שאני רוצה, מללכת לבצפר בלי פואנטה. אני עייפה מלא לחיות את החיים שאני רוצה לחיות, אלא להיתקע בתוך מערכת מחורבנת שלא נותת לי דרך להביע את עצמי. אני עייפה מכל הקבוצות האלו סביבי, קבוצות שאני לא מבינה מה הפואנטה בהן או למה להיות חלק מהן או למה זה בכלל כל כך חשוב. אני עייפה מלתת לו ולתת ולתת ולתת ואם את מפשלת אז הלך עליך ואם הוא מפשל אז את צריכה לדאוג לו ואם לך רע אז הוא חשוב יותר והוא אומר לי פעם אחר פעם אני מצטער אני מצטער אני מצטער אני צריך להשתנות את צודקת אני מצטער אוקיי אבל איפה כל המילים האלו הופכות למעשים? מתי תפסיק להצטער ותשים אותי לפניך? מתי אטעה? אני רוצה לטעות אבל אתה כל פעם נותת לי הזדמנות מחדש להיות צודקת ואני עייפה מלהיות צודקת אני עייפה מלהיות עייפה ולקום בבוקר וללכת לשש שעות שאני יכולה לעשות בהן אלף דברים אחרים ואני כל כך מתגעגעת למיקי אני כל כך רוצה שהיא תהיה פה שוב כי היא הייתה כמו רוח ים שריעננה אותי והזכירה לי מה זה לצחוק ולצחוק ולצחוק בלי להפסיק ואיך לקחת את החיים בקלות ואני פשוט כל כך עייפה ולו אין מושג כי הוא בכלל לא שואל אותי כי המשברים שלו הרבה יותר גדולים וחשובים כי הייתי לא נחמדה אליו וניסיתי לעזור לו במקום להבין אותו בפעם המיליון כשהוא רק דורך ודורך עלי דורך ודורך ודורך ודורך ולא מתייחס אלי בכלל אני כל כך עייפה מלדאוג להשכלה שלי וללמוד ולשבת לפתור משוואות במתמטיקה אני כל כך עייפה מהחיים מלחיות