CLOSED

גם הפעם את בורחת. חושבת לעצמך בתמימות נערית פתטית שתצליחי. שאפשר

לחיות את החיים הללו בלי להתמסגר, בלי להתייצב וליצוק עצמך אל תוך מסגרת.

 תגידי מי את חושבת שאת? נראה לך שאת תמציאי את הגלגל? נדמה לך שתצליחי

לחיות חיים אחרים שאיש לא חי לפניך? ומה את מבלבלת את השכל בגיבובים מיותרים שאת
מסווה תחת הכותרת המהוהה-שירה.

 מותק, את לא יודעת דבר זולת עצמך וגם עצמך את לא יודעת. את עסוקה רק בך

ובשאיפות הארורות שלך ובדרכים הדפוקות שלך לחיות את החיים, או לדפוק אותם במקרה
שלך. תברחי, תברחי לך. תשלי את עצמך שתצליחי לברוח מגורלך, מהדרכים הידועות, מהמוות
שמכרסם בך והתולעים שמאכלות בך ואת שממיתה אותך. נרקיסוס לא אהב את עצמו אלא היה תלוי
באהבת עצמו כיוון שידע שלעולם לא ימצא עוד יופי מיוחד כמו שלו אבל גם ידע שמהגוף
הזה שלו הוא לא יכול לצאת, הוא כבול בו. נרקיסוס המסכן.

ואת, תביטי במראה, את הרי שבוייה באהבת עצמך.

איך יהיה בך מקום לאחר.

ואולי יש בינך וביני סיכוי לאהבה.

אולי. 

אני עוד נזכרת בך בלילה ההוא בהודו מתעורר ומביט בי ולוחש שאתה כבר מתגעגע אלי.

ואני מחייכת לך ולוחשת שאדם צריך לחפש ולהשליך.

אז תשליך, אני אומרת לך. תשליך.

מה אתה צריך אותי.

ואני בהודו רציתי גוף. אני ביקשתי גוף. ומצאתי. היה שם גוף להתחבא בו. היה שם גוף להרגיש בו נאהבת. להתלטף בו.

ופתאום הגעת. פתאום הגעת אתה. ומה יכולתי לעשות אם לא פשוט לבקש אותך באמת.

אני כבר כמעט שבוע בישראל ואתה עכשיו בנפאל. עוד חודשיים תחזור לארץ.

אני לא יודעת מה נהיה.

אבל יש לנו סיכוי.

ואיך ההודעות בינינו הן איזור דמדומים.

הלוואי שנהיה.