סתם

לפני כמה ימים נהיה לי קראש חדש, שהעלה לי את מד המצב רוח לרמה תקינה כלשהי (יחסית אליי). 

אבל היום חזרתי לצבא, ופשוט הבנתי כמה החיים שלי בזבל.

אובייקטיבית, בטח שאובייקטיבית.

אין לי חברים. אפילו לא אחד. אז נכון שפעם הייתה לי חברה מאוד טובה מגיל 10 בערך. אבל בשנה האחרונה הקשר די נותק לו, ובמילא זה היה קשר דפוק לגמרי מהיסוד. יש עוד מכרים פה ושם אבל שום דבר רציני. שום דבר שמחזיק יותר משיחה של "היי איך בצבא?", בפייסבוק. וגם זה עם אנשים מעטים.

את הצרכים החברתיים שלי אני מנסה לספק איכשהו בעזרת אחיות שלי, אבל כמובן שזה חלקי וכושל.

משקל עודף. 20 ק"ג של משקל עודף כתוצאה מדיכאון ובולמוסי אכילה ואכילה רגשית ומה לא. מדי יום אני מנסה לעשות דיאטה חדשה, אין יום שאני לא מתענה על מה שאני אוכלת (אלא אם כן אני עושה דיאטה, אך לצערי אין דיאטה שהצלחתי להתמיד בה ולהוריד ולשמור על ההישג). (הנפש מקולקלת).

בצבא נוראי לי. אדישות אימתנית מאנפפת סביבי במעגלי עשן סמיך, אין לי כוח לאינטראקציות קלושות עם הסובבים. נכון שיש ימים שיש לי קצת יותר כוח ואיכשהו בסופם אני מרגישה שלא רע לי שם, אבל המציאות היא שאין לי יותר מדי מה לדבר עם האנשים שם, ואין שם אפילו אחד שב'אותו ראש' איתי, למרות שאני באמת, באמת, באמת לא יודעת אם נמצא אי שם בעולם הגדול מישהו שב'אותו ראש' איתי.

ועכשיו, אחרי שבחנתי את חיי מכל זווית אפשרית והבנתי כמה הכל רע ושחור ושאין לי מושג איך לצאת מפה- 

הקראש ההוא מרגיש חסר סיכוי יותר מתמיד.

ולמה? כי אין לי מה להציע.. אני לא במצב שאני יכולה להיכנס למערכת יחסים כשאני כל כך לוזרית. נכון שאני לא טיפשה, אבל אני מלאה מדי, ודכאונית מדי, ואני לא יכולה לדמיין איך למישהו יהיה כיף איתי. ואיך לי יהיה כיף.

איך אני אהיה משוחררת עם מישהו, איך אני אהנה עם מישהו. 

זה לא אפשרי במצבי. אם הייתי נהנית מהחיים ונהנית מעצמי, זה היה אפשרי.

אבל בתור אדם שסובל מקיומו ושונא את עצמו תיעוב כל כך עז, מערכת יחסים זה לא משהו שיגרום לי להיות מאושרת כבמטה קסם.

קודם אני צריכה להרגיש טוב יותר.

ובאמת אבסורד איך בימים האחרונים הרגשתי סביר יותר, ופשוט הדחקתי את מצבי החברתי הנורא שמחרב הכל. חוסר חברותיות זה משהו שאין להקל בו ראש. חוסר יכולת ליצור אינטימיות. אני יכולה לתקשר עם אנשים, אבל לא לרמה שהם יהפכו לחברים שלי. גם כי אני לא מעוניינת בכך, וגם כי הם לא.

פשוט עב"מ. מישהי מהבסיס אמרה לי היום שאני מוזרה. לפני כמה ימים אחת אחרת אמרה שאני מיוחדת ואחת נוספת הסכימה איתה. 

אני רוצה חיים טובים יותר.

בצבא כל כך סתמי, כל כך מייאש. אני פשוט לא חיה, בשום סיטואציה, אני לא חיה. אני רק מחכה שאותו רגע ספציפי יעבור ושמשהו מעניין ינחת עליי. ולמעשה, ברור לי ששום דבר מעניין לא ינחת עליי, כל עוד אני לא בנאדם מעניין בעצמי. 

באמת שהבחור שנדלקתי עליו, רומם את רוחי במעט. אבל עכשיו, אחרי 5,000 קלוריות בבטן ו-20 קילוגרמים עודפים שהולכים להפוך ל-25 ואח"כ ל-30 ואח"כ אלוהים גדול, אני מבינה שעדיף לי למות. או משהו כזה. 

זה כל כך עצוב לי. אני באמת רוצה לברוח מעצמי ואני לא יודעת איך.

אחרי כל אירוע טחינה כזה אני מרגישה רתיעה כזו עזה מאוכל, שיש לי את התחושה שאני יכולה עכשיו להפסיק לאכול לנצח. אבל לצערי יש לי כבר מספיק ניסיון כדי לדעת שתוך יום התיאבון חוזר, וקשיי הקיום מדירים אותי בחזרה לזרועותיו המזמינות והחונקות של המזון בעל הערך הגליקמי השערורייתי. 

מה שהכי מפריע לי, אולי, אם נשים את זה שאני שמנה בצד, זה שבעצם אני בת 19, אני אמורה לחיות כרגע את החיים או משהו כזה. אבל זה לא קורה. הקיום שלי אפור, הפעולות שאני עושה, אפורות ודהויות הן. נטולות זיק של חיוניות או רוח נעורים, אני אדם כבוי. כבד. ישנן פעמים נדירות בהן אני מרגישה בעלת חיות בעקבות אינטראקציה מוצלחת, אך הפעמים האלה נבלעות בקלילות תחת מעטה הקסם של שמיכת פוך נוצות האווז שסבי קנה לכל בני משפחתי כדי שיהיה לנו נעים בחורף.

אני לא רוצה שיהיה לי נעים. אני רוצה דלקת ריאות חריפה. להיות בבית חולים ושירחמו עליי, למרות שאני יודעת שאף אחד לא יבוא לבקר.

אבל זה בסדר, אני גם לא רוצה.

משהו צריך להשתנות, אבל מאסתי. מאסתי בניסיונות הכושלים. והנה רשימה של דברים שצריכים להשתנות לאלתר:

1. הגוף שלי (דיאטה, טונות של ספורט)

2. חברים (למצוא חברים?)

3. חבר (למצוא חבר?)

4. תחביבים (למצוא תחביבים?)

5. זרימה עם החיים (ניתוח מוח?)

לא התבגרתי. אני עדיין ילדה קטנה. 

דובה קטנה 

אם הייתי אנורקסית לא היה לי אכפת משאר הסעיפים. אם הייתי שוקלת 39

לא היה לי אכפת ש

אין לי חברים

ושאין לי חבר

ושאין לי תחביבים

ושאני לא זורמת

אם הייתי שוקלת 39 אז לא היה לי אכפת.

אבל אני שוקלת 69, וגם זה לא רלוונטי אחרי היום. חוץ מזה שנשקלתי בבוקר, אחרי שכל הגוף התייבש מהיובש הנוראי הזה.

אז אני 69.5 לפחות, ואחרי היום-

70.5 לפחות.

אני נוראית. נוראית. נוראית. איך אני אלך מחר לעבודה.

הלוואי שבלילה תבוא אליי פייה ותעשה קסם שאני אקום רזה.

או שתעשה קסם שאוכל יעשה לי תגובה אלרגית ואני לא אוכל לאכול. אני אהיה נזירה בדרגת רוחנות כל כך גבוהה ויסגדו לי מהבוקר עד הערב.

בעצם לא בא לי להיות נזירה כי נזירה לא עושה סקס.

מה אני כותבת את המילה סקס בכלל, כאילו אני מבינה משהו מהחיים שלי. כולי שוכבת כאן בחדר החשוך שלי עם הכרס והאצבעות מתקתקות במהירות טרגית משהו, והכל די עצוב, ומי אני שאדבר על סקס בכלל. גוש שומן ממורמר שמתגלגל לו ברחמים עצמיים ללא מנוס ממלתעות מחשבותיו ההרסניות שמכלות כל חלקה טובה על ידי שימוש בחומצה אכזרית שידועה גם כמחשבות מיותרות

אני לא חיה

החיים שלי לא מתרחשים במציאות

הם מתרחשים רק בראש, במחשבות שלי

ואת זה כבר אמרתי ממזמן, אבל באמת שזאת השורה התחתונה של כל החרא שכתבתי כאן.

חוסר היכולת לחוות סיטואציה מבפנים.

רק מבחוץ. תמיד תמיד מבחוץ.

אז למה האוכל חייב להיכנס פנימה?

ולמה אני לא נרפאת. אני רוצה להיות בריאה מאושרת ונאהבת. 

(די באמת???)

אני כזאת בנאלית. להחריד. 

והלוואי והייתי סקסית להחריד.

אבל פרצוף דשן עם הבעה של שנאה עצמית עזה, זה רחוק מלהיות סקסי להחריד.