פחדתי שהאכילה הכפייתית-רגישת תלווה אותי בתקופת הצבא שלי
פחדתי, אבל למה שזה לא יקרה?
הרי אף פעם לא טיפלתי בזה
כלומר, ניסיתי, אבל שום דבר לא צלח
אז הנה אני מוצאת את עצמי בסופר, אחרי עוד יום בבסיס, קונה מיכל גלידה של בן אנד ג'רי
עד שהגעתי הביתה הוא נמס
רציתי לשים במקפיא אבל ידעתי שהמשפחה תשים לב, אז נאלצתי לאכול את הגלידה ככה, רכה
היא נגמרה לי נורא מהר
סיימתי את המיכל אולי ברבע שעה, עשרים דקות מקסימום
ואח"כ בלעתי עוד מגוון מזון שמצאתי בבית
רק בבית אני אוכלת בכמויות כאלה
בחוץ אני מתביישת
כי זה לא נשי, והנוכחות שלי, היא עייפה, דכאונית, לאה ושקטה
בחוץ ליד אנשים לא כיף לי לאכול, אני לא רוצה לאכול לידם
ואת כל האגרסיות אני מוציאה בבית
על אוכל שנקנה בפונדקים שכוחי אל
או יותר נכון, בסופר שכונתי
זה לא משנה
העיקר שיש משהו עם הרבה קלוריות
לאכול בבית
לא בהנאה מרובה
אבל להמשיך לאכול
עד הסוף
לאכול לאכול לאכול
ולפני שאני אוכלת, אני באמת שמחה
כי אני חושבת שאני הולכת לאכול וסוף סוף יהיה לי כיף
אבל בסוף, אפילו מזה אני לא נהנית
אז זה ממש ממש דפוק.
כי אני ממשיכה לעשות את זה..
זה כיף לבלוטות הטעם, לא לי.
לא יודעת כבר
עצוב לי שזה ממשיך וממשיך
ונמאס לי לנסות דיאטות
כי הדיכאון מכריע הכל
ואין לי כוח להילחם בו
ושוב ושוב אוכל נדמה לי כהפיתרון היחיד
ואני מתבדה שוב ושוב מחדש
אבל זה לא גורם לי להפסיק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
