אחרי שנה וחצי פחות או יותר, חזרתי וגם ישראבלוג.
מאיפה מתחילים בכלל?
תמיד אני מרגישה צורך לכתוב כשאני בתקופה לא טובה, כביכול כמובן, כי על הנייר החיים שלי תותים וקצפת.
אני התחלתי תואר ראשון ואני מהזן הנדיר שאשכרה נהנה ממה שהוא לומד, פחות או יותר כמובן,
אני לא גרה עם ההורים שלי יותר, אלא עם אותו בנאדם מדהים שכבש את ליבי לפני שנה וחצי בדירה קסומה בישוב שלי.
אני עבדתי בעבודה של הגדולים, התפתחתי וגדלתי, הספקתי כל כך הרבה בשנה וחצי שזה קצת לא יאומן.
והינה אני, כותבת פוסט התמרמרות קלאסי מבית היוצר של ואן- גוכית.
התגעגעתי קצת חייבת לציין, הרבה זמן עבר מאז שהרגשתי שיש חי במה להתבכיינות שלי, כי תכלס למה להתבכיין כשיש לך חיים טובים?
נכון אין כסף, אבל ההורים עוזרים וגם שלו.
יש לי חתול חדש שהוא הבן הקטן שלי, ואני מגדלת אותו באהבה עם בחירת ליבי.
אני בין התותחים בתואר, ועברתי רק סימסטר אחד, והכי חשוב, אני עדיין מאוהבת, אני עדיין מסתכלת עליו ישן ומחייכת לעצמי, אני עדיין מתגעגעת גם אם עברו כמה שעות, אני עדיין במערכת יחסים בריאה וטובה שמתפקדת היטב. אני מצאתי את האחד שלי.
אז למה כן?
לא יודעת.
אני מאוד מתוסכלת, היצירתיות שלי בורחת, הלימודים מתחילים להכביד עלי, ואיבדתי כמה חברים בדרך במשך התקופה הזאת.
אני לא שותה יותר, בעיות בלבלב, אני לא עושה מה שרוב בני גילי עושים, וזה לא מבחירה. אני מרגישה שאני נפלתי למין תהום אבל תהום שקטה, קטנה, שלא מרגישים בה.
השגרה הזאת של לקום כל בוקר מוקדם, ללכת לימודים, ללכת לעבודה, לא לזכור מה זה יקיצה טבעית, הלא לצאת לבלות כי תכלס, זה פחות כיף כשאסור לך בירה. להיות תמיד סאחית בלי שום פתרון לבריחה מהמציאות.
ואני כל כך רוצה לברוח... כי זה האינסטינקט, זה מה שהגוף שלי אומר כשרע לי, הגוף הראש הלב אומרים לי "תברחי", אבל אין לאן.
המצב המשפחתי שלי לא בעננים, סבא שלי כבר... לא יהיה עוד הרבה. ואני בגלל מי שאני ושאני לא יודעת לעקל מצבי קיצון, נהייתי אפטית. כשהוא הכי צריך אותי, אני לא שם.
האנשים שלומדים איתי לא באמת מכירים אותי, יש לי רק את הקטן שלי, וגם הוא עובר את החרא שלו, יש גבול לכמה אני יכולה להציף אותו בנידיות שלי.
אני מרגישה לבד.
כאילו, בא לי להרים ידיים אבל אני יודעת שאני לא יכולה, יותר מדיי אנשים סומכים עלי, איך ארים ידיים? מי יהיה כאן בשבילו? מי יהיה כאן בשביל אמא, או אחותי? אבל מי כאן בשבילי?
לפעמים אני מרגישה שמזלזלים במה שאני עוברת, כפי שאמרתי החיים שלי מושלמים, איך יבינו? כמה עוד בני 22 יכולים להגיד שהם עצמאים (פחות או יותר) כלכלית, גרים עם הבנזוג, לומדים ועובדים ועדיין מצליחים להשיג השגים משמעותיים? אז איך יבינו את החור הזה שאני מרגישה, כשאני לא מבינה?
החיים הם מה שקורה כשאתה לא שם לב, נכון ג'ון? אז הינה החיים פגשו אותי בעוצמה, לא שמתי לב אבל עכשיו אני שמה. אז מה עושים כשאתה כן שם לב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
