לפני שנה ושלושה חודשים כתבתי פה עליו. כמה חודשים אחרי שנפרדנו, והיינו בנתק עם הודעות בודדות מצידו, מהצד השני של כדור הארץ.

בפוסט ההוא כתבתי נורא יפה על איך אני אהיה חזקה, איך אני לא סמרטוט ושהוא לא שווה את זה.

בפועל חזרנו ונפרדנו מאז בערך 10 פעמים.

נכון השטות הזאת שאומרים על למידה מטעויות? איכשהו זה לא תקף עלי. 

כל פעם מחדש. כמה פאטתי אפשר להיות? מסתבר שמלאאאא

אבל אני חושבת שעכשיו זה באמת הסוף. הוא עבר דירה ולומד באוניברסיטה, אני השתחררתי מהצבא ועוד מעט טסה.

והחיים כאילו בהתקדמות אבל תאכלס אני צועדת במקום. והשיגרה הזאת שוחקת לי את הנשמה, והחרדות מרעילות את הלב.

ובא לי מישהו שיעיר לי קצת את הלב, שינקה משם את שכבת האבק, אולי יחטא כמה צלקות. אבל מצד שני לא בא לי להעמיק את אותן צלקות, או ליצור חדשות- ואלה סכנות ממשיות כשמעירים לך את הלב.

קראתי את הפוסט מינואר אחרי הפרידה הראשונה, ופתאום הרגשתי את אותו כאב כמו אז. אני זוכרת איך התפרקתי לחתיכות, איך כאב נוראי השתלט על כל פינה בלב.

ולא ששכחתי את הכאב, זה פשוט התעמעם. כל פרידה מחדש כאב, עד שכבר לא. עד שבהאמת ובתמים שכחתי למה התאהבתי בבחור מלכתחילה.

אני זוכרת במעורפל שהוא היה חמוד, וטוב לב, וכנה, ומצחיק, ואוהב מאוד, ותומך, ואכפתי, וכיפי.

והיום? הוא אפילו לא צל של כל הדברים האלה. אני כבר לא מכירה אותו, ואולי טוב שכך.

אבל עדיין מספיק שהוא ידבר אלי כמו פעם כדי שאני אזכר יפה מאוד למה התאהבתי מלכתחילה.

הסתפרתי היום, ובזמן שחתיכות שיער נגזרו משערי הרגשתי איך אתה נושר יחד איתן. 

ההקלה מזדחלת לאט לאט ללב, שמבין שהוא כבר לא שייך לך.

לא טוב לי איתך, אני לא בטוחה שאי פעם היה.

ארבעה חודשים לטיסה. מחכה לרגע שאני אוכל לנשום באמת.

(בתנאי שאני אשרוד את הפסיכומטרי כמובן)