שמיים סוערים- פרק ראשון

קוץ

אני רצה בשביל שכולו עשוי מדשא ומסביבי הכל מלא בעצים ירוקים. לרגע אני שוכחת שניסיתי להתאבד ומהעובדה שהשרוכים בנעליים שלי פתוחים. אני עוצרת ומתכופפת לאט על מנת לקשור את השרוכים בנעליים המנצנצות שלי, שמזכירות לי את היהלומים שהיו תלויים על צווארה של אמא שלי. "מורפיאוס!" אני קוראת לצל שלו, "חכה לי!" הוא לא מחכה. "היי!" אני קוראת פעם אחרונה. הצל שלו מפסיק לזוז. אני מסיימת לקשור את השרוכים ורצה לכיוון הצל שלאט מתגבש ותופס צורה של יצור שנקרא מורפיאוס. אני קוראת לו יצור פשוט כי אני לא יודעת איך לתאר אותו יותר טוב מזה.

אני הולכת ומביטה בו והוא מביט בי חזרה בעיניו שכרגע אני לא רואה בהן שום צבע, אלא רק את ההשתקפות של הפנים שלי, מביטות בו. "אתה בטוח שאתה יודע לאן אתה הולך?" אני מפקפקת בו.

הוא ממשיך להביט בי, גורם לי להרגיש לא בנוח. "נדמה לי כאילו את תמיד מפקפקת בי מריאן ברוקס." הוא יודע שאני מפקפקת בו.

הוא יודע הכל.

אני מנסה להתעלם ממנו, אבל זה קשה שהוא מביט בי ואני מביטה בו חזרה ואני רואה רק את עצמי, ככה שאני מביטה בעצמי, ואני לא יכולה להתעלם ממני. "מריאן זה מספיק" אני תופסת את ידו הרזה, "אמרתי לך את זה מספיק פעמים." הוא סוף סוף התנתק ממבטי על מנת להסתכל על ידי שנוגעת בזאת שלו. נשמתי לרווחה.

הוא משתחרר מאחיזתי, "אני אוהב לקרוא לך מריאן ברוקס, זה רשמי יותר, מי רוצה להיות סתם מריאן?"

"אין שום בושה בלהיות סתם מריאן" אני מסדרת את שיערי שהספיק להתבלגן מהזיעה שנוצרה מההליכה הארוכה. מורפיאוס, לעומתי, נראה כאילו הוא הולך לצעוד על השטיח האדום של טקס פרסי האוסקר. לעזאזל, הוא נראה אפילו יותר טוב מזה. "ועדיין לא ענית לי," אני מוסיפה, "לאן בדיוק אני הולכת?"

"אני לא יודע סתם מריאן, לאן את הולכת?"

אני מרימה גבה. "אני הולכת אחריך."

"את זו שהתחילה את ההליכה." הוא משיב עם החיוך ההו-כה אופייני לו.

אתה לא מצחיק מורפיאוס, אני חושבת לעצמי, אתה לא מצחיק בכלל. "אבל אתה התחלת את ההליכה!" אני מגמגמת.

"תלוי מאיפה מסתכלים על זה." אתה לא מצחיק מורפיאוס. "מנקודת המבט שלי, אני הלכתי אחריך בפער מאוד, מאוד גדול." אתה לא מצחיק בכלל.

הוא מסתכל עליי בעיניים הגדולות שלו שכבר הפסיקו להקרין אותי ואני לא מסוגלת לכעוס עליו. אז באופן רנדומלי לחלוטין אנחת ייאוש ספק קריאת חמור יוצאת מהפה שלי באופן הכי לא נשי שאני יכולה. "או יופי! הלכנו כל הזמן הזה בלי מטרה?" אני מתרסקת על הדשא באופן נשי אפילו פחות. ניצחתי את עצמי, אני מניחה. הוא מתרסק מיד אחריי.

שיט, הוא ניצח.

למה בכלל התחלנו ללכת? איך הגענו לכאן? אני שואלת אותו ואת עצמי.

"מה זה משנה למה ולמה ולמה" הוא אומר. "בכל מקרה כולנו נמות טפשים."

חלק יותר מאחרים, אני אומרת. ואז אני שותקת.

לרגע אני שוכחת שניסיתי להתאבד ולמה ניסיתי.

ואז אני נזכרת שוב.

ואני לא יכולה לשכוח שוב לעולם.

כי זה שם וזה תמיד שם וזה תמיד יהיה שם.

כמו קוץ שתקוע ברגל ובכל צעד על הרגל הזאת אתה יודע בבירור שהוא שם. רק שהקוץ הזה נמצא בשתי הרגליים והוא בגבול הדק הזה שאף פינצטה לא יכולה להוציא אותו, אבל הוא עדיין לא מספיק עמוק בשביל לשכוח ולהדחיק ולא להרגיש אותו יותר אף פעם.

אבל אני שוכבת על הדשא ומורפיאוס שוכב לידי וכל מה שאני מסוגלת לחשוב זה אם אני סוף סוף יוכל להחזיק את היד שלו או להרגיש את חום הגוף שלו בזמן שהוא מחבק אותי.

השבועות האחרונים שביליתי עם מורפיאוס בהחלט השפיעו עליי. אחרי כל כך הרבה חודשים של סבל וכאב היד החמה של מורפיאוס משכה אותי חזרה מהבור של הדיכאון ואני ממש לא הסכמתי לעזוב אותה.

אני מסתכלת על מורפיאוס. הוא מסתכל על השמיים, אז גם אני מסתכלת על השמיים. הם כבר התחילו להחשיך וכוכבים קטנים ומנצנצים התחילו להופיע בהם. הכל היה... שליו. לשנייה אחת כמובן, כי אז דרכתי על הרגל והקוץ דקר אותי עוד הפעם.

עוד כוכבים הופיעו ברקיע והם נראו בדיוק כמו הנעליים שלי. נזכרתי עוד פעם בשרשרת של אמא שלי וכמה השרשרת הייתה יפה על הצוואר הארוך של אחותי, לונה. 

כמה שלונה הייתה יפה. עם השרשרת ובלעדיה, לא היה אפשר לראות אותה בלי לקחת לעצמך שנייה להעריך את היופי החלומי של הבחורה הצעירה הזאת שנעמדה מולך, דיברה איתך או סתם חלפה ברחוב. 

כשמתארים אותנו, אנחנו לא שונות יותר מדי אחת מהשניה. כמו משוואה במתמטיקה, אנחנו שתינו בנויות מאותה נוסחה, אותם משתנים ואותה תשובה. 

השיער הבלונדיני שלנו, הוא הספרה הראשונה, את זה מחברים ביחד עם הספרה השנייה והשלישית, העור הבהיר שלנו והעיניים הכחולות. הגובה של ההורים שלנו, זה המשתנה הראשון, אבל לא הכרנו את אבא שלנו בשביל להכניס את הגובה שלנו לנוסחא אז נוציא אותו מהמשוואה. מוסיפים לזה קצת שומן ומשקללים את הנקודות ואמור לצאת לך פחות או יותר את אותה תוצאה, לא?

הבעיה היא, שלאף אחד לא אכפת מהבן אדם השני שפתר את המשוואה. האנשים המפורסמים באמת הם אלה שעשו את זה ראשונים. ובמקרה שלנו, זאת הייתה לונה. היא פתרה את המשוואה ראשונה, היא פיצחה את הקוד. אני רק הייתי תלמידה בבית הספר שפתרה את זה בשיעורי הבית והצליחה את זה במקרה. אז באופן הגיוני לחלוטין היא קיבלה את כל הקרדיט.

מיותר לציין שהיא הייתה יותר רזה, בעלת תווי פנים נעימים יותר ונחמדה לאנשים בכל מובן של המילה ממני. מיותר בהחלט.

אני מרימה את הרגל הכואבת מהאדמה וחוזרת לשכוח. כמה שהשמיים יפים, כמה שמורפיאוס יפה.

אני דורכת על רגל ימין, כמה שלונה הייתה יפה.

העקב של רגל שמאל דורך על האדמה ורגל ימין כבר באוויר, לשנייה אני עוד פעם שוכחת.

שוכחת ממה?

לא זוכרת.

כמה שהשמיים יפים ומורפיאוס יפה אפילו יותר מהם. יותר מכל מיליוני הכוכבים שבשמיים, יותר מכל הבחורים שראיתי בעשרים ושתיים השנים אותן חוויתי.

מצחיק אותי שאומרים שהחיים קצרים, כי למעשה, החיים זה הדבר הארוך ביותר שאי פעם נחווה. הכאב, הרעב וכל הרגעים הקטנים והשמחים שמרגישים כמו נצח הם, באופן הכי פשוט ופסימי שאפשר למצוא, כלום. והכלום הזה הוא מה שבונה את את הקצת שהוא הדבר הארוך ביותר שאי פעם נחווה. נקודות קטנות ושחורות, אלה החיים שלנו. הדרך היחידה לחיות קצת יותר מזה, אולי, זה תהילה. אבל עם הזמן אנחנו מגלים שזה לא קל כמו שחשבנו ואז הקצת שלנו שהוא גם הדבר הארוך ביותר שאי פעם נחווה הופך לקצת פחות.

אבל מורפיאוס פה והוא יפה, והוא לא מרגיש כמו נקודה בזמן, הוא לא מרגיש כמו כלום. הוא משהו, ואני מביטה בו מפנה את מבטו אליי, פותח את הפה ושואל. "מה משמעות השם שלך?"

"השם שלי?" אני ממלמלת ומתרחקת ממנו בזמן שאני שוכבת על האדמה. "אני לא יודעת. אמא שלי תמיד אמרה שהשמות שלנו היו אמריקאים בשביל אבא שלנו, אבל עדיין בעלי משמעות בעברית. לא שזה עזר לו יותר מדי, הוא ברח לאמריקה חודש אחרי שנולדנו."

"את רואה את האגם הזה שם?" הוא מתיישב ומצביע, אני מתיישבת מיד אחריו. אני משפשפת את העיניים ותוהה לעצמי איך האגם הזה הגיע לשם, ואיך לא ראיתי אותו קודם. אי אפשר שלא להיות מוקסם מהשתקפות הכוכבים על המים, אפילו בשביל בן אדם כמוני. לא, בעיקר בשביל בן אדם כמוני. היה נראה שהמים זוהרים מיופים של הכוכבים ומשלימים את התמונה של הנוף הפנורמי האינסופי בו הם נמצאים.

"מרי, זה בא מלטינית, וזה אומר הכוכב של הים." הוא נראה מרוצה מעצמו.

אני מצחקקת. "אתה מתכוון כוכב ים?" אני שואלת וצופה בחיוך שהתפרש על פניו מתכווץ.

"אולי," הוא מכווץ את מצחו. "אני חושב שאולי טעיתי טיפה בתרגום של זה." אני צוחקת. "אבל אני חושב שזה אפילו יותר יפה." מוסיף.

אני מביטה בכוכבים הגדולים שמשתקפים על המים כמו ילדה קטנה שיצאה מהבית בפעם הראשונה בחיים שלה, ואיזה יופי. איזה יופי, אלו המילים היחידות שאני מצליחה להוציא מהפה שלי. כאילו כל סוג אחר של תיאור או כל מילה אחרת אף פעם לא הומצאה. איזה יופי, ובכך סיכמתי הכל.

אפילו לא אכפת לי שהלכנו שלוש שעות בשביל שום דבר.

"אן," אני מעבירה את מבטי אליו כששב לדבר. "זה בעברית, וזה אומר חן... חסד." מספר.

"ואתה רוצה להגיד שזה מה שאני" אני מקווה.

אני לא בטוחה למה התכוונתי במשפט הזה. אם אני כוכב על הים, או סתם חסד. לא חשבתי לגמרי באותו הרגע ולא היה לי יותר מדי אכפת. כשהייתי רק עם מורפיאוס פחות היה לי חשוב מה אנשים יחשבו עליי פשוט כי, טוב, לא היו אנשים. ומורפיאוס הוא לא איש, הוא גם לא כלום, הוא יצור.

מורפיאוס נשכב ואני אחריו. ידי הקטנה קרובה לגדולה שלו, נגררת אט אט על הרצפה במטרה מאוד ברורה. אני יודעת שהוא שם לב, ולי לא אכפת.

"פשוט חשוב שתדעי," הוא אומר והיד שלי מתרחקת ומתרחקת ומתרחקת. "את לא סתם מריאן." ובזה הוא מסיים.

חמש דקות של שיחה בשביל להגיע לרגע הזה. הבום הגדול, מוסר ההשכל של המשל, הכל הוביל לשם. חשוב שאני אדע שאני לא סתם מריאן.

אבל מורפיאוס, אני רוצה להגיד עוד הפעם, אין שום בושה בלהיות סתם מריאן, אני רוצה להגיד ושום דבר לא יוצא לי מהפה. אני מסתכלת עוד פעם על הכוכבים.

איזה יופי.

הוא מפנה את גבו אליי ואני יודעת שעיניו נעצמות. "לילה טוב מריאן ברוקס." הוא אומר בקול מרגיע.

אבל אני לא נרדמת.

רגל שמאל דורכת על הרצפה.

______________________________________________

פיווו זה היה קריעת תחת, אבל אני מאוד מרוצה מאיך שיצא הפרק ואני מאוד מאוד מקווה שגם אתם.

אגב, לתמונה בסוף אין ממש קשר לפרק, פשוט מאוד מאוד אהבתי אותה ולא מצאתי תמונה אחרת אז הפעלתי את הכריס מיילס שבי (ואם אתם לא מבינים את ההקשר פשוט תסיקו שאני שונאת אותכם) ואמרתי פאק איט.

אני ממש אשמח אם תגידו לי מה אתם מעדיפים, את הגרסה הזאת או את הקודמת (שנמצאת כרגע בטיוטות אבל אם הספקתם לקרוא אותה אני אשמח מאוד שתענו לי...)

זהו, אני חושבת, אוהבת המון המון המון המון.

מאי ♥