לילה, חשוך. הגינה ריקה. אני הולך בינות לערפילים, נעלי מהדהדות על שביל הבטון. דמותך עולה מן הערפל. מתבהרת ומתבררת, בשמלה שחורה ואלגנטית, חשופה וחושנית.
נשענים על הקיר, הלשונות חוקרות, השדיים הלבנים והגדולים נחשפים. את נאנחת כשאני מוצץ את הפטמות הזקורות. יורדת למטה, ושולפת את הזין הקשה.ידך עוטפת אותו באיטיות, עולה וירודת. נושקת לכיפה, מכניסה אותו לפיך, לאט לאט. עמוק, עוד ועוד לתוך הגרון, סנטיממטר אחרי סנטימטר, עוטפת אותו רוק החם ובלשונך. מלקקת אותו בתאווה, ושאבת. אני נשען אחורה בעונג, ואת מקבלת זאת כדירבון, ומגבירה את הקצב. שדייך הכבדים מתנועעים יותר ויותר מהר, כשאת מכניסה את הזין שלי עמוק לפיך. עוד ועוד, לתוך הגרון. המגע החם והשואב של פיך על כל חלקי האיבר הזקור, אנחות העונג שלי ותנועות המציצה המתחננות.
על השולחן, בלב הגינה. מאוחר בלילה, איש לא יבוא. את יושבת ונשכבת לאחור, מתחננת לקבל אותי לתוכך. אני נכנס אלייך לאט, ואת סוגרת את רגלייך סביב אגני. אני בתוכך, איברי ממלא אותך עד תום. אני יוצא, ונכנס שוב. בתנועות ארוכות, שלמות, מרוקן וממלא אותך, מותיר טיפות מנוזלייך על ערוותך הבהירה. הקצב גובר, ואת נאנחת בקול רם יותר. צלליות בחושך. אולי אנשים? אנחנו בשלנו, מהר יותר, עמוק יותר, להרגיש את הכיפה הקשה חודרת לתוכך שוב ושוב.
מטחים לבנים ממלאים אותך, ושנינו רועדים מסופקים, נוטפים מיצי תשוקה. ברקע חולפות דמויות, מאטות לרגע את צעדן, וממהרות להמשיך הלאה. ספק מזועזעות, ספק מקנאות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: