שעת הש.

יש לי סלולרי חדש וז'ונגליר. שלשום הורדנו יחד את הרינגטון הראשון שלנו – "בגידה", בעבר של ריטה, בהווה של הנרי. אני לא יודעת אם זה השיר הנכון לבסס איתו מערכת יחסים אבל בינתיים שנינו מרוצים.

חוץ מזה בלילה אני ומברג קטן הצלחנו לתקן את הmp3 שלי,עכשיו הוא משמיע את השירים בתיקיות אבל עדיין לא רדיו. זה לא ממש אכפת לי כי אני לא צריכה את גלגלץ המסריחים והמיינסטרימים ששמים כל היום את אותם שירים והקובלנץ הזה שמסרס את המוזיקה העברית. אני אוהבת לשמוע את השירים הייחודיים שאני מורידה – עידן יניב, קצת קרן פלס, מירי מסיקה, נינט.

בגלל צו שמונה אנחנו במתכונת חירום במזגנים, ככה שהשבוע אני למעשה עובדת. שוס. עבדתי כל יום בבוקר אז נאלצתי לקום לפני שש, אבל מה לעשות שגם עשיתי תכניות לכל ערב ולכן כבר ארבעה לילות ברצף אני הולכת לישון הלומת אלכוהול (הלומת = משקה אחד, כן?) בערך בשלוש, ואחרי שעתיים השעון המעורר (שבסלולרי החדש שלי!) מעיר אותי לעוד יום של עבודה.

לא נורא, מחר אני אשן צהרים וגם מצאתי חלב סגול 0% שלא ידעתי שיש.

מה שעוד יותר קשה לי זה שכבר תשעה ימים אני לא מעשנת. בימים הראשונים הרגשתי נפוחה ומדוכדכת, בימים האחרונים אני מרגישה נפוחה ומדוכדכת קצת פחות. עדיין לא הכפלתי את משקלי אבל עוד חזון למועד. אני מתאמנת הרבה במטרה לצמצם נזקים אבל אין מה לעשות, כשמפסיקים לעשן משמינים.

מצד אחד אני כבר לא מרגישה כל בוקר כאילו עקרו לי ריאה, מצד שני אני כל כך אוהבת לעשן!  כל יום אחרי האוכל אני מפנטזת שאני עושה מחווה לשיר שלנו ושוכבת על יאכטה, קופסת אל אם לייט מוטלת בחושניות על כרסי הלבנבנה וברקע שירו של סקעת "כמה עוד אפשר לקרוא למה שיש בינינו אהבה? כמה עוד אפשר, צריך פה מילה יותר גדולה".

העינויים הקטנים שלי לא ממש משנים לעומת מה שהולך בחוץ והמלחמה ממשיכה להשפיע על כל מי שסובב אותי. שבוע שעבר קטיושה ספגה פגיעה מסבתא שלי. בערך. לסבתא שלי לא קרה כלום, אבל הבית שלה והקטיושה הלכו.

וכמובן כשהתקשרתי דאוגה היא אמרה ביובש – "מזל שנופלים עליי טילים. אחרת בחיים לא היית מתקשרת".

נו מה.

זהו להיום,

מה עלה בגורל הדייטים של ש.? כמה היא תעלה במשקל? האם היא תצליח להיגמל מעישון?

כל זאת ועוד, פמחרת.

עכשיו אני הולכת לעשות כל מיני דברים של עבודה

שלכם,

שתי אצבעות מארומה

ש.