שעת הש.

תחל תשס"ז וברכותיה - חשבתי  לכתוב סיכום שנה, גם בגלל ששלה יצא כזה מתוק וגם כי מעולם לא כתבתי אחד ולנסות זה אף פעם לא מזיק (חוץ מהפעמים שכן, ינזפו בי קופי הלמור במעבדות לוריאל). לאחר מספר טיוטות כושלות הגעתי למסקנה שאם יום אחד אענה את הנכדים לבית מזגנים בסיפורים על עלומיי העשוקים השנה הזו תיכלל, וזה מספיק לבינתיים.

מדעי הדשא - עוד פחות מחודש אני חוזרת למקומי הטבעי בשרשרת המזון ככנימת עלים סטודנטיאלית ועגמומית (שלכם, מקופחת ומצוברחת), אבל עד אז נותרו מספר שבועות של עבודה-שינה-בילויים שאני כל כך אוהבת. אין עליי בלא לעשות כלום. אם לא לעשות כלום היה פקולטה הייתי עכשיו בפוסט דוקטורט (לא צ'יף, זה לא ראשי תיבות של בי איי כללי. לך תזדיין).

הלימודים כרגיל באים בול על החורף, הגורם מספר אחד להישארות במיטה במקום הגעה לשיעורים, והחורף הזה נראה לי יהיה עצבני ככה שצפויות לי שעות של הנאה.

הון ושילטון - היום ראיתי תכנית על עשרת האנשים העשירים ביותר בישראל. פרשתי במקום רביעי אבל אמרו לי ששרי ניצחה.

 החלטתי שהעשיר הכי חמוד הוא יצחק תשובה כי הוא נתנייתי שקט כזה, העשיר הכי סקסי הוא בני שטיינמץ בגלל כל היהלומים ופורמולה1, ועשיר השנה שלי הוא גאידמק גם כי יש לו הילה מאוד גברית, מסתורית ומושכת,  גם בגלל כפר האוהלים בניצנים וגם כי לא באמת מעניין אותי כמה נאפלם הוא קנה באנגולה, הוא פשוט חמוד. מנסה להתקבל בחברה הישראלית? הצליח. אני מייצגת למדי.

(את התואר העשיר הכי מבהיל הענקתי ללב לבייב*).

בין הדוברים מהצד היו גם מיקי רוזנטל ושלי יחימוביץ' הקומוניסטים, הוא דחף לכל משפט את צמד המילים "הון ושלטון", בין אם הן התאימו ובין אם לא , היא כהרגלה יצאה חוצץ והסבירה כמה עשירים זה רע רע רע , ואני ישבתי בשקט עם הבחור, קינאתי בהם והאצתי בו להתמליין (לדעתי ברגעים אלו ממש הוא מנסח הסכם ממון).

אחרי זה הלכתי לעבוד עד הבוקר, שאפחד לא יגיד שאני לא נותנת את חלקי לפרולטריון.

שלכם,

סולחת, שוכחת, גונחת

ש.

*

זהה את לב לבייב:

ערב החג עבר חלף ביעף והיה נחמד פלוס. ערכנו אותו בחיק המשפחה המצומצמת שזה תמיד כיף, אבל הצטרפה אלינו חברה של אמי, ציקי הרווקה הנרגנת מחופי פתח תקווה.

ציקי היא מסוג החברות שנתקעים איתן מהתיכון בגלל שהן לא מוצאות מישהו אחר להציק לו, נושקת לגיל חמישים, חיה בגפה ונהנית לדבר על זה. משום מה ציקי סבורה שאני צאצאיתה הרוחנית וזורקת לעברי בכל הזדמנות "זה לא כזה נורא לחיות לבד. את עוד תראי".

"ציקי אני רק בת עשרים ושש!" אני צווחת לעברה.

"כבר בת עשרים ושש" היא נאנחת בעצב.

אמי יודעת שסף סבלנותי כלפי הצקות הציקי נמוך למדי לכן הושיבה אותי בפינת השולחן וטרחה לשים את ברגר, כלבנו הגוסס על ברכיי על מנת שיהנה גם הוא מאווירת החג. לאחר שריסקנו תפוח בדבש בשביל ברגר חסר השיניים ערכנו את הדיון השבועי "האם להרדים אותו או לא". מצד אחד כבר שנתיים הוא לא רואה-שומע-נובח-זז בלי להתקע בקיר, מצד שני ברגר שלנו תמיד היה כלב השמירה של הדמוקרטיה, ושניהם קוריוז שיגווע באופן טבעי. החלטנו פה  אחד להשאירו בחיים והוא הסכים איתנו בסדרת שיעולים של עשר דקות שבסופן הקיא לי על החולצה.

באיחור ניכר הרמנו כוסית יין ואיחלנו זה לזה שנה טובה, מלבד אחי הקטן שהיה עסוק באותו רגע בסימוסי שנה טובה נמרצים לאנשים אחרים, כאלה שהוא אוהב באמת.

אבא שלי כרגיל תזמן את הארוחה על החדשות והגביר את הטלוויזיה למקסימום, כך נמנע מאיתנו הצורך המעיק לדבר אחד עם השני ויכלנו לשאוב את השולחן בדממה.

אחרי האוכל נמלטתי מציקי למטבח והכנסתי את הכלים למדיח, כשלפתע חשתי בהבל פיה הבודד מאחורי ערפי "ניסיתי להרות בגיל  ארבעים ולא הצלחתי".

"המפף"    

"אבל טוב שכך" היא נאנחה "אני שונאת ילדים" שלחה מבט שוטם באחי שבגלל שעברו כבר עשר דקות מאז ארוחת הערב היה עסוק בלבלוס פיתה עם שניצל ולהישאר גל עצמות.

"אני כבר בן עשרים ואחד"  נבח.

"רק בן עשרים ואחד" היא נאנחה בעצב.

אחרי זה הייתה דילמה – העוגות עם ציקי במרפסת, השקט והשלווה בסלון עם אבא (שבגלל הדיאטה שכפה על עצמו לא יוצא עם כולם למרפסת המתוקים ורק מבצע לשם גיחות אוויריות תכופות בצורת "ש.! זרקי לי מעמול!").

אמא נסתה להיות נחמדה למרות הערותיה המרושעות של ציקי וטפחה על גבה בחיבה "ציקוש, את טיפוס את!" בעוד אבי גונח מהסלון "כמו המחלה" ואמי משתיקה אותו במבטים רושפים ועוגת תפוחים וגלידה. אבל פרוסה דקה.

אחרי זה כבר העברנו אליו את המגש של עוגת השוקולד גבינה, הוא יישר אותו עד כדי העלמות מוחלטת וסיכם ב"נו, שמרתי".

בסוף הערב אמי דווחה לי שציקי התנדבה להקפיץ אותי בחזרה לדירה, מה שישר העניק קסם לתפיסת טרמפים בצומת מורשה עם טנדר של ערבים, כל הדרך היא סיפרה לי כמה שהיא נהנית ללכת לסרטים ולהצגות לבד, אבל שכדאי לי להיות עם (המחשה מופלאה של רווקות כמוות) "יד על הדופק".

ניסיתי לרמוז לציקי שרווקות היא לא הבעיה במקרה שלה, אלא הסימפטום, אבל זה רק גרם לה להוריד אותי שלושה קילומטר מהדירה בתואנה של "כאן נוח לי לעשות פרסה".

אני ואמא סיכמנו טלפונית שהיה ערבחג מוצלח ושלא מזמינים יותר את ציקי. אחרי זה אני והבחור ראינו סרטים עד הבוקר.

הודות לאמי ותקרת האשראי הגבוהה שלה הצלחתי לסדר את ענייני עם האוניברסיטה. מחר או מחרתיים אדע אם קיבלתי את הקורסים שרציתי, או את אלו שרציתי פחות.  המשותף הוא שגם לאלה וגם לאלה לא אגיע. שיטת הבידינג של האוניברסיטה מחלקת נקודות אותם אפשר לשים על קורסים, מי ששם יותר – נכנס לקורס. זה נחמד כי זה מעודד את נטייתי להימורים וגם כי כמו כל שנה אני לוקחת מעט מאוד קורסים ויש לי בערך תשע מאות נקודות.

בניגוד לאמא תקרת האשראי שלי נמוכה, אבל לכבוד החג הממשמש קיבלתי גיפט קארד שזה הדור שלישי של התלושים, ויש בו חמש מאות שקלים שאותם אני הולכת לפוצץ בשופרסל. הגבילו לי את גיהוצי האשראי, יקבלו בהפוכה עם הגיפט קארד.

בכלל נורא כיף שחגים. אני מחכה למצעד העברי של גלגל"ץ למרות שבטח תזכה קרן פלס או אחד מהסניפים שלה (מסיקה או סקעת כבר זכו שנה שעברה?).

וכן, כמובן שאני מדרגת, אל תסתכלו עליי כאילו יש לי חיים.

אפרופו עידן יניב (שבטח יזכה בשיר השנה על הזוועה הקיצית ההיא), על החידוש שהוא עשה לקלאסיקה הנהדרת "ונדמה שישוב" של פונץ' מגיע לו למות. הרבה זמן מילים לא נגעו בה, הרבה זמן ג'קסו לא נגע בעידן יניב.

חוץ מזה אני מתגעגעת לדויד. איפה נעלמת קוקי סן ז'ק שלי? העם משתוקק לפוסט.

הוא מטאור חדש בשמי ישרא וגם הקדיש לי פוסט, כנסו.  

שני ימי הולדת חשובים נחגגים היום – שרוני נשמה בת עשרים ותשע והביולוגית בת עשרים ושבע. מזל טוב מתוקות ומלא אושר, אוהבת הרבה.

 (המתנות מוחזקות אצלי כבנות ערובה, תוך שבועיים מיום הקנייה אני לוקחת אותן לעצמי מוהא).

עוד שלושה חודשים היומולדת של עצמי. אני אהיה בת עשרים ושבע שזה גיל קריטי שדורש המון עידוד, מתנות ומסיבה גדולה.

ועכשיו הסיבה שבגללה בכלל כתבתי את הפוסט עוצר הנשימה הזה:

חג שמח נשממים, שנה מידיום רר. שנה של חיטובים, של אהבה, של פיננסים (וגם קצת נדל"ן). שנהיה לאצה ולא למצה.

שלכם,

בעוררות מינית ונבצרות זמנית

ש.