זאת אומרת לא בדיוק, אינני בתולת בלוגים. פעם כשרק התחיל הסיפור הזה פתחתי בלוג (אולי אפילו שניים) מתבגרת. ככה זה גיל הטיפשעשרה, היינו דפוקים בכל מובן אפשרי כמעט. חשבנו שאנחנו היחידים, כתבנו וניחמנו אחד את השני. מה שונה היום? נקווה שאנחנו יותר פקחיים, בוגרים. אלוהים יודע.
אני קוראת עכשיו ספר שהגיבורה שלו היא אני; סופרת בפוטנציה, מלאה בתירוצים, נלחמת בחבלי לידה של רומן שלא רוצה להיוולד ולצאת לאוויר העולם. אין לי זמן, אין לי רעיון או יש לי רעיון נדוש. יש לי רעיון אבל לא מימוש. יש לי מילים, יש לי השראה והכי הרבה יש לי - תירוצים.
המחשבות הן כמו פילים בראש שלי. פילים שועטים בהיסטריה וחוסר סדר, מחכים שאקח אותם ואהפוך אותם לעדר הישר לתוך הקוביה היפה שתהיה הרומן שלי שהתחיל להיכתב לפני שנים... אני שונאת אנשים מתרצים. למרות שהיום יש לי תירוץ יפה, יש לי אהבה, את הזמן הפנוי שלי אני אוהבת להשקיע בו. יום אחד גם זה יעבור ונמצא תירוץ אחר.
יש הרגשה שאי אפשר להיות כנים במיוחד איכשהו היום יותר מתמיד, תמיד צריך לשקול מילים, לך תדע לאן הם יגיעו בעולם הויראלי שלנו ואיך הן יגיעו ליעד. מישהו תמיד מבין משהו לא נכון, שזה תמיד אומר שמישהו תמיד לא מבין בכלל למרות שהוא חושב אחרת.
אנשים אוהבים להיות יהירים ולהרגיש שהם יודעים ומבינים הכל.
ארספואטיקה. זה חלק מזה. זה תמיד כל כך מתוחכם, כל כך לא טבעי. לשמוע בן אדם שמדבר על עצמו בנימה כזו, יודע בדיוק מה בסדר ולא בסדר אצלו. מי הוא ומה הוא בכל מובן. לדעת בדיוק מאיפה נובעת הפרעת הקשב וריכוז, מאיפה באים התירוצים, למה אני אומרת "כן" כשאני רוצה להגיד "Hell no!", למה אני נראית בדיוק איך שאני נראית, ממה נובעת כל בעיה ובעיה שלי, איפה כל החולשות שלי, הרגישויות היתרות..
להיות מודע מדיי זה מבלבל. זה לא אמין.
בכל זאת מודעות עצמית זה טוב, איך זה מתיישב ביחד, זאת שאלה.
אני לא כל כך יודעת לאן הבלוג הזה הולך, נקווה שהוא יעזור להתמקד עם הספר.
בכל מקרה, תגובות והצעות מתקבלות בברכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Floating Amber