Floating Amber

מה עושים עם הדברים שאסור לנו לדבר עליהם, הדברים שאסור להגיד לאנשים מסוימים, כי אנשים מסוימים לוקחים דברים מסוימים בדרכים מאוד מאוד מסוימות.

מה עושים כשצריך להיות חזקים בשביל האנשים שהיו חזקים בשבילי? איך אפשר להסתכל להם בעיניים בלי לשקף להם את הכאב בחזרה?

כנראה שזה לוקח הרבה אומץ להיות חזק.

השיטה שלי עד עכשיו היתה להמשיך בכוח, לא לחשוב על כלום, להיכנס לחור שחור תודעתי ולדחוק ממנו כל דבר שהוא לא פרקטי.

דברים כמו העובדה, שפתאום פרצה לתודעה שלי ביום שישי האחרון, שהמושג ילדות פס מהעולם. ביקרתי אצל סבתא ולפתע בני דודים שלי נכנסים. עננה של שחור וכחול כהה, חבורה של ילדים חתומי סבר וחסרי הבעה עם מעט חיוכים ביישניים כלפי אישה אחת בכל הבית והתעלמות נרגשת מכל האחרים. גידלו אותם לפחד מאיתנו, לא להכיר אותנו, לא לדבר איתנו. הם כבר חמישה ואני לא יודעת מי זה מי ואיך קוראים למי מהם. כשהגדולות שהיום כבר עוד מעט בתיכון היו קטנות, אני בעצמי הייתי ילדה, חטיבת ביניים או תיכון, היינו אצל סבתא ולבשתי ג'ינס ארוך וחולצה עם שרוולים עד המרפק למרות שיולי ושרב בחוץ. אחת מהן ניגשת אליי במרחק בטחון ובורחת למאחורי סבתא וספק צועקת ספק לוחשת עליי בזעזוע "את לבושה לא צנוע!". השבוע הן הסתובבו אליי ואפילו חייכו והפעם דיברו. הן סיפרו לי סיפורי בי"ס וחברות. ופשוט הייתי מאושרת. אבל אז הגיע הקטש הגדול שממנו פחדתי אחת מהן שאלה אותי "נו, נחשי מי זו מי?" אני חושבת שממש הסמקתי. נחנקתי לגמרי. לא היה לי מושג.

שישי בצהרים, שבת בבוקר, צאו לרחוב. איפה הם? הם היו אמורים להחליף אותנו, לצחקק ברחובות, לשאוט באופניים בצורה שלא מאפשרת הליכה נורמאלית ולמלא את הגינות הציבוריות. אין כאלה יותר. הם סגורים בבתים, בתוך צגים ומסכים, צועקים שהעתיד כבר כאן, והוא קר ומנוכר משחשבנו. פעם חשבתי שלפחות לאנשים דתיים יש את הייתרון הזה. בתור ילדה יצא לי לבלות מספר שבתות עם ילדים דתיים והתמימות והיופי היו פשוט מהפנטים. היום הם כל כך חרדים (אני לא מדברת על דרגת הדתיות אלא חרדתיים יותר) שהילדים שהיו פעם לבושים בצבעים עזים ומשתוללים ברחובות, היום עוברים כעננת עשן סמיך וחד גוני מתביישים ומפחדים מהעולם ולא תראו עוד חיוך או עליזות שמחה כמו פעם.

מפחיד לי לחשוב שיום יבוא וייכנס איזה ילד או ילדה לעולם הזה והם יהיו שלי ולא תהיה להם ילדות כמו שלי הייתה ממש לא מזמן, על עצים ואופניים ושקלים אבודים שמוצאים את דרכם להפוך לסוכריות מבחילות, כמו שאין לילדים של היום. אפילו לא ילדות מודרנית. זה פשוט נגמר.

עוד דבר שאסור לדבר עליו ושפרץ לי לתודעה הוא כל הנושאים הטעונים האלה, פוליטיקה, שחיתויות, חשיפה אינטרנטית, העתיד השחור הזה שמנבאים לנו מכל כיוון שרק ניתן להסתכל עליו. כאילו שהכל חדש לכולם. אמא שלי שלחה לי היום כתבה מדה מרקר על איזה בחור שפתאום קלט שפייסבוק אוספת עליו מידע (דה?!) והוא בהליכים מולם כדי שיפסיקו לעשות זאת כאילו שרק פייסבוק אוספת עליו מידע, כאילו שהוא לא גולש בכלל בשום מקום אחר באינטרנט ואף פעם לא מכניס לאינטרנט אף פיסת מידע. ואני חושבת איפה לעזאזל היו כולם ב10 השנים האחרונות? כשהכל התחיל והתפתח ורק עכשיו נזכרתם לצעוק? להגיד שחרא פה? שאתם חשופים? זה ידוע שאינטרנט זה תחום פרוץ שהכל שמור וכל אחד יכול לעשות במידע מה שהוא רוצה ולהצליב אותו ככה שהוא יידע מה צבע התחתונים שתלבשו מחר. מה התעוררתם עכשיו? הבחור הזה לדעתי הוא פשוט פרובוקציה מיותרת אבל זו מגמה לעשות משהו בידיעה ואז להתעורר ולבכות ולהאשים את העולם. אני לא רואה את העולם מפסיק מחר להשתמש בפייסבוק או גוגל או יוטיוב או אפילו איביי. זה אבסורד. זה כמו שאמרתי כשהייתי קטנה שאני בחיים לא אעשה רשיון נהיגה בגלל תאונות דרכים.

כולנו נרד מהכביש.

אני יודעת דבר אחד שלימדה אותי אמי בצורה עקיפה ולדעתי היא אפילו לא לגמרי מודעת לזה וזה משהו שאני אשמור איתי ומחזק אותי - העולם הזה הוא זמני, תמיד ידענו את זה, מתישהו כל זה ייגמר, אז תחיי את החיים בלי חרטות, בזהירות לא יתרה במיוחד, תהיי טובה אליהם ותמיד תחייכי לא משנה כמה חרא החיים יזרקו לך בפרצוף. מאוחר יותר למדתי קצת בעצמי שהחיוך הזה הוא הדבר היחיד שששובר את החרא ומחזיק אותך מחוצה לו לפעמים.

אמא תודה.

יש עוד דבר שאסור לדבר עליו..

בפעם אחרת..