Floating Amber

הבלוג עוזר, לא יודעת אם זה התגובות הרבות שקיבלתי (בעיקר בע"פ) מאנשים קרובים או עצם החזרה לכתיבה עצמה. בכל אופן, חזרתי לכתוב והספר מתחיל לרקום עצמות וגידים, אז תודה. אני באמת מאושרת..

היום מסתבר לי בבירור למה תמיד הייתי כותבת. זה עול, אבל המילים כמו מענות אותי עד שהן יוצאות החוצה. הן ממלאות את הראש והבטן סוגרות עליי עד שאי אפשר לנשום יותר. אין לי מקום לעצמי, עד שאני לא שופכת אותן, זורקת אותן על הדף או על המסך. ואז קל יותר לנשום, לחשוב, להרגיש... להיות.

אני חושבת שאקנה לי מכונת כתיבה. תמיד רציתי. לכתוב על הדף מעייף מהר מאוד ובמחשב זה פשוט לא זה. יש משהו במילה הכתובה על הדף הפיזי שעושה את הכל מנחם יותר. להפוך אותה למוחשית, אמיתית, לחשוב עליה, ליצור אותה. 

יש משהו מנחם אך גם מפחיד בלהבין מה לא בסדר איתך, לקלוט שאת לא כמו כולם, עוד יותר משחשבת.. דברים שנתפסים כמובנים מאליהם אצל אנשים, פשוט לא מצליחים להסתדר לי. נעים יותר לדעת מאיפה זה בא, לדעת לא להילחץ, לדעת... מישהו אמר לי משהו על זה השבוע, שיש בזה משהו מאוד מפחיד לדעת (והוא צדק) זה הופך אותך לבעל אחריות על עניינים. היום נפל לי האסימון. יש סיכוי שאין לי את היכולת להתמודד ולהיות בעלת האחריות הבלעדית על פתרוןן הבעיות שלי. ואיכשהו להגיד אותן בכל רם גורם לי למבוכה גדולה, להרגיש מעופפת, מטורללת.. הפחד הכי גדול שלי.

לפני יומיים אמרה לי מטפלת השיאצו שלי שיצא שהקצבתי לעצמי שנתיים ללמוד לאזן את עצמי. אני חייבת להודות שנבהלתי קצת. היא צודקת, ובטיפוסיות התחלתי להאכיל את עצמי סרטים; מה אם הכל יתרסק לי שוב בפרצוף? מה אם זה לא יילך איתו? מה אם אלך לאיבוד? מה אם לא אצליח ללמוד איזון?

אין לי מקום. 

אין לי מקום לנשום. אני רוצה סיגריה.

אבל אין לי אוויר. 

פתאום נזכרתי בפעם הראשונה שזה קרה... "תנשמי!!!"

לזכור לנשום.

לאט, שאיפות קטנות, נשיפות קצובות.

תצאי מהסרט. 

את אהובה.

את מצליחה.

הכל בסדר..

זה ייגמר...

תנשמי.