לפתע פתאום, מישהו אומר משהו. מילה אחת. רמיזה. לחישה.
וזה חודר דרך העננה שמקיפה אותי, מעיר אותי. כמו להוציא את הראש מהמים אחרי צלילה ארוכה. לנשום חזק עד שכואב. לחטוף את ההארה הזו חזק כמו מכת גרזן בראש.
כמה טעויות...
הדרך משתבשת כמו בנסיעה דרך עננים בלילה חורפי; אתמול למשל, 11 וחצי בלילה והעננים מלטפים לי את הטרנטה שמזדחל לאיטו בכביש המהיר, וממש לא אכפת לי. ממש לא אכפת לי שזה נראה כמו סצינה מסרט אימה. זאת הסצינה שלי. הבדידות שלי. ורק הייתי רוצה להמשיך לסוע כל הלילה, לא לחזור הביתה. לנהוג ולנהוג בתוך העננים שמסתירים את המחשבות שבאות אחרי ההארה. אחרי ההבנה שיש כמה תיקונים שצריכים להיעשות ואין לי אומץ. אני לא רוצה לתקן. טוב לי ככה. אני אשלם אחר כך.
אני אשלם עוד כמה שנים. כשהדרך לפחדים הכי גדולים שלי נסללת... אני רואה אותם קורים, מזהה אותם. אבל זה כמו בסרט, אני לא הגיבורה. אני צופה, זה קורה ואין לי כוח לשנות. אני רואה את הסוף ואין לי יכולת למנוע אותו. לשנות אותו. כי טוב לי ככה.
אבל מישהו אמר משהו ובלי להתכוון ובלי לדעת כמו בתסריט כתוב מראש - הוא נגע במקום שצריך לגעת, בזמן שצריך לגעת.
אני אגלה לכם את סוף הסרט... הוא בלתי נמנע. הגיבורה... היא נשארת לבד. היא משתפרת, מסתדרת, לומדת, מתפתחת...
היא משתגעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Floating Amber