אני אסביר.. זה לא שאני דתיה או מאמינה בעולמות באים וכאלה.
אני מדברת על העולם המאוד ארצי שלנו, זה המשתנה מרגע לדודלי (מי שבכלל יודע מי אלה).
בזמן האחרון יש מחשבות על העתיד שפתאום נראה מאוד מפחיד, ממוחשב, קר... רובוטי. והוא כבר כאן.
העולם שלי הוא כבר לא העולם שיהיה לילדים שלי, הילדות שלי כבר לא תהיה להם ואולי זה מה שמכה בי. תמיד חשבתי שכשיהיו לי ילדים הם יחיו בעולם שלי, תהיה להם ילדות מקסימה כמו שהיתה לי ואני אוכל לתרום יפה יפה לעיצוב שלהם. בזמן האחרון, מוקפת בהורים צעירים ואנשים שחושבים להביא ילדים מתישהו נפל עליי הבום הזה שהעולם שלי כבר לא כאן, אנחנו חיים בעולם אחר, מתקדם יותר. והלוואי שבעולם הבא הזה תיהיה לי האפשרות להביא ילדים אחרים מאלה שנולדים לתוכו עכשיו. ילדים שלא ידעו מה זה מחשב עד גיל 6 לפחות, שלא יהיו מכורים לצגים מהבהבים ומתוחכמים ושזה לא יגרום להם להיות מפגרים אחרי השאר.
שהעולם הבא ייתן לילדים שלי את האפשרות לדעת מהו ספר, להרגיש דף, ולהתלהב מהריח של ספר חדש.
שהעולם הבא הזה יאפשר לילדים שלי לדעת איך זה מרגיש להחזיק עיפרון ולשמוע את החריקה שלו על דף, להבין כתב יד. להינות מהבסיס.
שהעולם הזה ייאפשר לילדים שלי להיות סקרנים למרות השעמום הכולל שתקף את הילדות האנושית.
שבעולם הבא עלינו הילדים שלי יוכלו לצאת ולשחק בחוץ ולהריח פריחה, להינות ממנה, להנות מהגשם והשלוליות שירטיבו את כפות רגליהם ודשא בר שיימעך תחתם כשהם ירוצו בו בחדווא ויציצו אחורה לראות את השביל שנוצר.
שלא יתבגרו מהר כמו הילדים האחרים, שיהיו תמימים ויפים מבפנים שישגעו אותי בשאלות שלא יהיו לי אליהן תשובות כמו שעשיתי לאימי. שיראו קשת בענן ויתפלאו ממנה ולא יחשבו שכל זה פשוט שם כי ככה וזהו, וזה בכלל לא מעניין כי יש טאבלטים ופייסבוק ואינטרנט בכל חור.
ילדים שיאהבו אותי כמו שאהבתי את הוריי בילדותי. בלי תנאים.
כל כך עצוב לי לראות את הילדים של העולם הזה משועממים כל כך, ציניים כל כך, חסרי עניין בכל דבר שלא מופיע על צג כלשהוא. חסרי רגש.
אז יש לי בקשה מהעולם הבא הזה... אני עוד לא מתכננת, אבל כשיהיו לי ילדים, רק תאפשר להם באמת להיות קצת ילדים כמה שנים.. רק קצת ילדות.
תודה מראש,
אני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Floating Amber