Floating Amber

ימים כאלה. מוזרים כאלה, משונים.. כאלה שבא לך לבכות ולצרוח ולהשתגע על הכל. להוציא הכל בקיצוניות החוצה בדיוק כמו שאת סופגת בקיצוניות פנימה. לבכות כי כואב, כי לא נעים, או פשוט כי נעים מדיי. לצחוק בטירוף סתם כי היום הזה לא יכול להתחרבן יותר.

לזלול את העולם, לא בביסים אלא בבת אחת. הכל ביחד!

להספיק הכל ולהיות חסר מוטיבציה למשהו.

לכתוב, ליצור, לצייר, לסרוג, לחשוב לחשוב לחשוב...

להתאהב בו כל יום מחדש. להתאהב בעולם, להתאהב בטמטום, בחכמה, להתאהב בבלאגן. להתאהב בקסם.

לאהוב ולשנוא בו זמנית ולהרגיש עם זה טוב!

להכיל....

רק למצוא את הכוח להכיל.

לנשום עמוק ולהכיל את הכשלון, את האכזבה, את העצלנות. את הדמויות שטוות את עצמן לתוכך והקסם שהן מהלכות בך כשהן נאחזות פנימה עמוק יותר ויותר ומסרבות לצאת ולהפוך רק למילים, מילים שמישהו אולי יקרא מתישהו ולא יקבלן פשוטן כמשמען.

להיות בהיי פשוט כי טוב ולהצליח להכיל את הטוב הזה בלי לחפש מאיפה בא הקטש או להרגיש אשמה.

ימים כאלה שאנשים לא מצליחים לשרוד.. כי אי אפשר גם וגם וגם; כל ההפכים האלה נוגסים בך, מתנגשים בך, נלחמים זה בזה - מישהו צריך להיות דומיננטי. את צריכה להחליט - או שטוב לך או שלא.

להגיע להכרה שמה שנמצא בראש שלך הוא רק בראש שלך, שלפעמים הראש שלך מפריע לך לראות את היופי שבחוץ. את האנשים שאתה חי איתם, האנשים שחווים אותך כל יום לפי מה שבראש שלך ולא מה שבאמת קיים בך. כשאתה בוחר להכניס את עצמך לסרט בכיכובך ומביים וכותב אותו. כשבעצם הסרט שבכיכובך בכלל לא נתון לביום, לא תוכל לראות אותו כי אתה לא רואה את החיים שלך מהצד. אתה רואה אותם מתוך הבלאגן שבראש. האפילה הצבעונית והמעורפלת שלא מאפשרת לך לראות אובייקטיביות.

ימים כאלה זורקים לך את המציאות בפנים, מנקים את הערפל, מפנים מקום להכיל את הכל - את הסיפוק או חוסר הסיפוק, את הרגשות המעורבים, את האהבה, את הזוגיות, את היצירתיות, חוסר הוודאות... אתה עצמך. כי בימים כאלה כשאתה מרשה לעצמך להרגיש טוב עם זה, אתה לא יכול להפסיק לחייך, כי עכשיו אפשר לנשום. לנשום עמוק. ולהרגיש טוב עם הכל. 

(זה מה ששבוע קשה מעולל...)