אתמול היה לי ערב של שקט לשם שינוי.. ישבתי עם סריגה ו- Mad Men ברקע. קצת בירה ודון דרייפר צורב את עצמו עמוק לתוך התודעה שלי...
בום!
ראיתי בו לרגע את אבא שלי ואז הבנתי משהו שכולם יודעים תמיד. מהדברים האלה שמכים בך פעם במליון שנה ונותנים סתירה רצינית מהמציאות.
אנשים.
אתה שונה ליד אנשים מסוימים, אנשים מסוימים מוציאים בך תכונות שונות, אתה מתאים את עצמך בין אם תרצה ובין אם לא. אנשים מסוימים מוציאים ממני כניעה, אחרים לוחמנות, חלק את האחות הרחמניה וחלק את הביץ' ששמה ***. יש המון מחשבות לאחרונה על משפחה, מהי משפחה, כדאי להתחתן או לא, איך אני אראה בתור אמא וכו'. הפחדים שלי שכל העולם מיד מבטל 'את מקסימה, יש לך ערכים, את מוכשרת..' בלה בלה. אני יודעת מי אני. יש לי את הפחדים שלי. מה שכן חשבתי הוא שיש משהו שמשתנה, בטוח יש משהו כזה.
בשניה ההיא שהטיפוס דרייפר הזה שמשום מה אני מאוד מתחברת אליו למרות הנלוזות שלו, והעובדה שהבן אדם פשוט נוטף... שזה עניין מעניין לכשעצמו כי אם הייתי נתקלת באיש כזה במציאות יש סיכוי טוב שלא הייתי מחבבת אותו אפילו במעט. אבל אתמול משהו צבט לי. עלתה לי המחשבה שבטח תרגיז מספר לא מבוטל של מכרים שלי - מה אם הייתי מתנהגת אז, טיפה יותר כמו היום. אם למרות כל החרא בגירושי ההורים הייתי קצת יותר סלחנית איכשהו, אולי אם הייתי קצת יותר בבועה כמו אחותי (תסלחי לי אם את קוראת את זה אבל זה נכון), אולי אם הייתי קצת יותר קלה אח"כ, אולי אם לא הייתי עסוקה בללקק את הפצעים ולכאוב את השנאה. אולי הכל היה נראה אחרת. אולי הוא לא היה נדפק ככה, אולי הוא לא היה נראה לי כל כך אומלל וחסר תקווה, אולי הוא לא היה חסר תקנה, אולי (אהה!!! אמאלה הוא בדיוק התקשר!)... אולי לא הכל היה נראה כל כך פאטתי, אולי יכולתי להשפיע עליו בצורה חיובית כמו שאני עושה בשביל אמא, כמו שאני עושה בשביל כל העולם... אולי הוא היה יוצא מזה גבר פחות שבור, אולי קצת יותר חזק, יותר...
אולי הוא היה נשאר יותר אבא שלי.
ההוא שהייתי מעריצה ומרימה עיניים אליו כלפי מעלה, ההוא שהערכתי בכל ליבי והחזקתי ממנו הגבר הכי גבר שגבר צריך להיות. ולא כמו היום שאני בקושי מסוגלת להסתכל לו בעיניים ולא לרחם עליו, לרחם על עצמי, לרחם על כולנו על המשפחה היפה שהיינו והיום נראית לי כמו פנטזיה רחוקה שאני רק יכולה לחלום שתהיה לי שוב. שתהיה לי אותה אהבה בחיים, אותה תמיכה אמיתית ולא... חיות פצועות.
כשגבר נשאר לבד לגמרי לפעמים הוא מאבד משהו... (אצל רוב הנשים זה לא ככה)
אני יודעת שאני קשה עם עצמי; אז לא יכולתי, לא היו לי הכוחות, לא היה לי הרצון, לא היתה לי האכפתיות.. הוא כבר לא היה האבא שלי אלא גבר מתגרש מלא שנאה וכעס ולא יכולתי לסלוח על כך שאני זו שמשלמת את המחיר בתור הבת שלו. אבל לפעמים אני לא יכולה שלא לחשוב... אולי אם הייתי טיפה יותר חזקה ומסוגלת להתעלות כמו שאני היום אולי הייתי מצילה משהו ממנו אולי יכולתי להצליח...
(טיפ לעצמי - לא רעיון טוב לכתוב פוסט כזה בעבודה...)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Floating Amber