Floating Amber

פעם הגדרתי מושלמות כהכלה של הכל, הטוב והרע, יין וייאנג, פלוסים ומינוסים שמתחברים למשהו אחד שלם, כזה שיש בו מהכל.

היום אני כבר לא יודעת כמה זה רלוונטי. 

אתה מנסה את הכי טוב שלך להיות הבן אדם הכי טוב שרק אפשר והכל מתפצפץ לך בפרצוף. בזמן האחרון אני חושבת שקריאת מחשבות היא הדבר האחרון שהייתי צריכה כיכולת. אני יותר מדי קרובה לזה, אינטיליגנציה רגשית גבוהה אם תרצו (הרופא קרא לזה היפרסנסטיביות, לא משהו שבישראל מישהו אי פעם טרח לבחון לעומק) להרגיש מישהו, את התחושות והרגשות שלו, את הדברים הכלליים שעוברים לו בראש שניה לפני שהוא זורק אותם לאוויר העולם. אני רואה את זה, אני חווה את זה עם אנשים ובד"כ האינסטינקטים המוזרים שלי עוזרים לי לשנות, לעזור, לתקן, להבין ובשנים האחרונות בעיקר - להצליח.

אני פרפקציוניסטית, אם זה לא מושלם - אל תעשי. בתקופות מסוימות הכל מתרסק, בעיקר מעייפות ואז האכזבה משתלטת לך על החיים - אכזבה מעצמי בעיקר, אבל כשזה מגיע מאנשים אחרים זה שובר אותי. אני מאלה שממש מחמירים עם עצמם; 

לא להגיד דברים רעים על אנשים, לא לאחל לאף אחד דברים רעים, לתמוך בכולם, למצוא תמיד את המילים המתאימות, לעודד, לייעץ, להגיד לאנשים מה שהם צריכים לשמוע גם אם הם לא רוצים ועדיין לא לעורר אנטגוניזם, ללמוד, לקרוא, לכתוב, לצייר, לנגן, לבשל, לסדר, לנקות.. לדעת הכל ואם לא אז ללמוד! לא לצאת מבית לא מאופרת (גם אם בעדינות), לא לצאת לא לבושה בדיוק על הסנטימטר (למעט בימים מיוחדים לעיתים נדירות), לא לפשל, לא ליפול, לא ולא ולא... אבל תמיד לתת. וזה לא שאני מתלוננת, לתת עושה לי טוב, במיוחד לאנשים שאני אוהבת או עושים לי משהו בלב. 

אבל הינה ווידוי: אני חרא חברה.

אבל במסווה.

אני אעשה הכל בשביל אנשים חשובים, אני אתן, ואקשיב, ואייעץ ואגיד בדיוק מה שצריך ואני אגרום לחברים שלי להרגיש הרבה הרבה יותר טוב עם עצמם. אבל אח"כ אני לא שם. אח"כ אני לא נשארת לשמוע מה היה, מה הלאה, אני לא רודפת אחרי אנשים ולא טובה במיוחד בלשמור על קשר. אף פעם לא הייתי טיפוס חברותי במיוחד למרות שכן מאוד סימפטי ואהוב (כן, אני יודעת), אבל אף פעם לא נשארתי שם לא נשארתי כי כבד לי, כבד להרגיש את הכאבים של אנשים אחרים שבאים אליי כאילו אני אציל אותם, כואב להרגיש את השמחה שלהם כשלי חרא. אני חס וחסה לא מתבכיינת, זאת אני, אחרי זה אני מרגישה אאוטסיידרית לגמרי ולמי בכלל אכפת.

עם הזמן לומדים לחיות ולקבל את עצמך, אתה מבין איפה הנקודות החזקות שלך ואיפה לא, אתה מבין שטוב לך להיות שם בשביל אחרים אבל לא לצפות לזה בחזרה ושאם כואב אז לבקש עזרה בחזרה וזה בסדר.

כולם בעירבון מוגבל בעולם הזה. כל אחד למה שהוא טוב. וטוב לי ככה.

בזמן האחרון אני רואה מבטים קשים. המון עצב, זכרונות מעומעמים מתקופות קשות אבל הכי הרבה - מבטי אכזבה. ודווקא היה לי טוב, היה לי טוב מאוד. יש לי עבודה טובה, תואר ואפילו אהבה וזה הכי חשוב. למדתי לאזן בייני לבין העולם החיצון, לא לשרוף הכל, לחסוך רגשות כואבים, לנשום עמוק ולא לכאוב, למדתי למצוא זמן לעצמי, למדתי להעריך את עצמי, למדתי לאהוב את עצמי ולהנות בקצב שלי, מהדברים שלי ומהתחביבים שלי שעד עכשיו נמנעתי מהם (הם לא פרפקט) למדתי איך ללמוד לבד, בעצמי, ללמוד לדבר, ללמוד להבין, למדתי מלא טריקים חדשים. הכי חשוב הוא שלמדתי להיות טיפה יותר שלמה והייתי מאוד גאה בעצמי.

עכשיו הכל נסדק והסדקים מעמיקים. האכזבות בעיניים של אנשים אחרים, אנשים חשובים לי, שאיכשהו לא משנה כמה אני אנסה, כמה מוצלחת אני אהיה, כמה דפי נייר מסריחים שיתנו אחריות מוסדית על החוכמה ופוטנציאל ההצלחה שלי, כמה דברים אני אדע לעשות, כמה אני אעשה בשבילם... לא משנה כמה מעל הממוצע אני אהיה, זה אף פעם לא מספיק.

אתה תמיד יכול יותר ובעיקר בגלל זה, לא משנה כמה מושלם תהיה ומה תבחר לעשות עם החיים שלך - אתה מבזבז אותם.

אני יודעת שאני יכולה יותר..

יכולתי להיות עילוי מוסיקלי/אלופת הארץ בשחיית חזה/זוכת תחרויות כתיבה/סופרת רבי מכר/דוגמנית/ציירת ענק/רוכבת סוסים מקצועית/פרופ' לביולוגיה או כימיה או פיסיקה/ועוד הרבה דברים שאני לא מצליחה להעלות בדעתי כרגע... התנסיתי, חוויתי, זאת לא דרך החיים שלי - סווג כתחביב.

טוב לי להגיע לשם בקצב שלי ולהנות מהכל ;)